קמתי מוקדם בבוקר. מי יכול לישון בלילה האחרון במגרון. ירדתי במדרגות, היו שם רק שלוש. צעדתי בשביל לקראת עץ הזית ועץ הרימון שמעולם לא נתן פרי, ויצאתי לסיבוב. סיבוב אחרון בישוב. חלפתי על פני הכיכר המרכזית ופניתי לעבר בית הכנסת. הגעתי לרחבה והתיישבתי על סלע. שקט ודממה. עצמתי את עיניי ומלאתי את הריאות באוויר הצח, אוויר שאין בשום מקום אחר בעולם, מנסה לחיות את הרגע, להקפיא את הזמן.
היה זה כמו חלום. כשאתעורר יהיה כאן רעש, הרס וחורבן והמקום הזה יחדל מלהתקיים. רציתי לזעוק. שמש במגרון דום. דוווום.
השמש לא שמעה את צעקתי. אט אט החלה לצאת מנרתיקה ולהאיר את העולם.
יום חדש, שבוע חדש, פרק חדש בתולדות מגרון.
רציתי לחרוט על לוח לבי את הנוף, לזכור כל סלע, כל רגב, כל עץ וכל בית.
ככה רציתי לזכור אותה.
בנעוריה, במלוא הדרה ויופייה, כשהיא במיטבה. צעירה וראשיתית, אוחזת בהר.
המשכתי בסיבובי דרך פינת החי, מגדל המים והגעתי הביתה. נזכרתי שעלי להשקות את הפרחים ששתלנו לפני חודש. אמנם ידעתי שקיצה קרב, אך רציתי לשמח אותה. ואין האדמה שמחה אלא בפרח ועץ.
העפתי מבט אל עבר השלט שתלינו על ביתנו "עוד אבנך ונבנית".
נכנסתי הביתה מנסה לשמור על שפיות ושגרה. הילדים התעוררו וישבנו לאכול ארוחת בוקר בנחת.
ואז החלו הניידות להגיע. אחת אחרי השנייה נכנסו למגרון וחנו בחנייה, שבימיה הטובים של מגרון, הייתה שמורה למבקרים מסוג אחר. את הילדים שלחנו בהסעה של חיימי. הם, הילדים, נסעו להם לעוד יום בבית הספר. יום שגרתי למדי. אולם בשונה מתמול שלשום, בתום יום הלימודים, האוטובוס לא יעפיל אל פסגת ההר בתנועות סיבוביות. מגרון-של-מעלה איננו עוד ביתנו.
כשחזרתי מהתחנה, פנתה אלי בחורה צעירה ושאלה אותי אם אני גרה כאן. הנהנתי בראשי. "הגעתי מאשדוד להיות איתכם ביום הקשה הזה", הסבירה לי. התרגשתי.
התכנון המקורי היה שאני אקח את איתי לגן המאולתר בעפרה ואחזור לזירה. ביציאה מהישוב חלפתי על פני השער הצהוב. או אז הרגשתי שמשהו בי נדם.
ובאותו רגע, גמרתי אומר בלבי, "עוד אבנך ונבנית".
דמעה ירדה מעיני. ידעתי, שגם אם אחזור לכאן, זה לא יהיה אותו מגרון.
כשהגעתי לעפרה, לא היו בי כוחות נפש לחזור לשם, למעלה ההר. עצב וכאב עמוק השתלטו עלי.
תושבי הישוב החלו להגיע מזירת הקרב ובאו ונקבצו במדרשה בעפרה. כל אחד בחר את דרך פרידתו מביתו.
האירוע שפרץ את סכר הדמעות הייתה שיחה סתמית, לכאורה, ששמעתי באחד מחדרי המדרשה.
אמא נתנה לבתה בת הארבע אצבע שוקולד.
הבת: "אני שומרת את זה לבית".
האם: "את זוכרת מה אמרתי לך, שאין לנו בית".
אין לנו בית. אין לנו בית. אין לנו יישוב, שם במעלה ההר, בכיפת הפסגה. אין לנו בית.
ומאותו הרגע, שטף הדמעות לא נעצר.
כשחזרנו לארוז, ראיתי אותה מוטלת ללא רוח חיים. המעון, שרק אתמול השתוללו בו זאטוטים, הפך לחמ"ל. סבלים העמיסו עשר שנות חיים על משאיות, בעלי מלאכה ניסרו הרחבות. ילדים וילדות לא שיחקו ברחובותיה. אופניים היו מוטלים בצידי הדרך מחכים לרוכבים הצעירים. גני השעשועים עמדו ריקים ומרוקנים. נשמתו של המקום פרחה.
בימים הבאים נחרב המקווה, בית הכנסת פורק לגורמים, הבתים נהרסו אחד אחרי השני. מגרון שדה תיחרש.
מגרון, למעט חלקה עשר, נותרה שוממה.
ובלבי, מהדהד הנדר שנדרתי-נדרנו "עוד אבנך ונבנית".
וקול חרישי עלה מן ההר "ונבנית…ונבנית…ונבנית".