הגיבורים הגדולים של שנת תשע"ב הם אנשי מגרון. את החוד ההירואי של המאמץ להצלת היישוב הובילה קבוצה קטנה של אנשים, אנונימיים כמעט, שהצליחו להרים מאבק בליגה לאומית ולשנות את משוואת הכוחות ביחסי ההתיישבות מול מערכת המשפט. הם עשו את זה בלי תקנים ובלי תקציבים וכמעט ללא הסתמכות על גורם ממוסד, אבל עם הרבה מאוד נחישות, פיקחון וחתירה בלתי מתפשרת למטרה.
בניגוד לחלק ממלחמות העבר של ההתיישבות, המאבק של מגרון לא התנהל בשיח מוסרני-בכייני של "מרטירים". לא שמענו קולות של קדושים מעונים המייחלים לחמלה. לא ראינו שלטי "באהבה ננצח" ו"יהודי לא מגרש יהודי", וגם לא ויכוחים אנרכוניסטיים על איך-יראה-יום-הפינוי. קונפליקטים שנראים מהצד כמו מריבה בין חברי קבוצת לוזרים שהפסידו את המשחק, אך עדיין מתווכחים על הדרך לרדת מן המגרש. אבל כן ראינו שם חתירה נחושה לניצחון. לא ניצחון מקומי, אלא הכרעה עקרונית שתבוא דרך שינוי היסטורי של כללי המשחק. הכרעה שתבסס משפטית ומוסרית את ההתיישבות היהודית ביו"ש.
את הרבע הראשון של המשחק הגורלי הם פתחו בעמדת נחיתות, כשגילו שהממשלה חתמה כבר על הסכם שלפיו מגרון תיעקר לחלוטין ותועתק למבנים בשולי היישוב אדם. ההסכם נתפס ציבורית ככישלון צורב: 'שלום עכשיו' אחת, מגרון אפס. אבל תושבי מגרון דחו את ההסכם וחזרו למגרש במטרה ברורה לנצח. בשלב הזה הם היו האנדרדוג האולטימטיבי, שכן הם פעלו נגד הממשלה, נגד 'שלום עכשיו' והפרקליטות, וגם נגד יוזמי ההסכם בהתיישבות. אך למרות הכול הם הצליחו לתת פייט קשוח ולקבל הישג משמעותי הרבה יותר, את גבעת-היקב – שכונה חדשה שתוקם על רכס מגרון.
כאן נגמרה המחצית, אבל לתושבי מגרון זה לא הספיק, כי הם רצו לנצח באמת. ולכן הם לא הרפו והמשיכו במאמץ סיזיפי עד שהצליחו לרכוש את קרקעות מגרון ממי שטען לבעלות עליהם. בשלב הזה הם עברו מהגנה להתקפה: במהלך חסר-תקדים כמעט הגישו תושבי מגרון עתירה נגד המדינה. הם לא הסתפקו בהצטרפות מאוחרת להגנה נואשת מול מתקפות 'שלום עכשיו', אלא פתחו מול המדינה חזית חדשה. העתירה התבססה על עקרון חוקתי בלתי מעורער של זכות הקניין, דחקה את הממשלה אל הקיר וגרמה לשרים להחליט על השארת היישוב. רק הרפיסות של ביבי ושרי הוועדה מול מייק בלאס מנעה את הניצחון המוחלט. אבל גם פה הצליחו אנשי מגרון לבקוע סדקים בחומת הברזל של הפרקליטות ולהשאיר את המבנים על חלקה 10. את הרבע השלישי סיימו אנשי מגרון עם שלוש נקודות יישוב יהודיות – ביקב, באדם ובמגרון עצמה. בשביל השמאל הסיום נתפס כתבוסה צורבת: מגרון אחת, 'שלום עכשיו' אפס.
אבל הקרב עדיין לא נגמר, והמטרה העומדת בפני אנשי מגרון היא להוביל את הממשלה לאישור סופי של החלקות שנרכשו ושל שכונת היקב. אנשי מגרון ימשיכו לנהל אותו כדי לנצח.
ועכשיו תשאלו איך הם עשו את זה. כיצד קומץ אנשים הגיעו להישגים שכאלו מול כל העולם כמעט? הם עשו את זה באמונה גדולה, אך כזו שלא ויתרה לרגע על האינטליגנציה, על הפיקחון, על הקריאה הבוגרת של האתגרים והסיכונים ועל הניהול המקצועי של טקטיקת המאבק. במגרון הבינו שבלי ללכת להכרעה, שבלי להגיע לשינוי ביסודות המעמד המשפטי של ההתיישבות, כל מאמץ יהיה רק קרב מאסף. כשראו שאין להם די שותפים בממסד לתובנה הזו, הם החליטו לפעול לבד. את הכול עשו אנשי מגרון בגדול: גייסו תקציבים מרשימים, שכרו את טובי עורכי הדין וניהלו קמפיינים חכמים וממושכים. מועצת בנימין עזרה, אנשים טובים עזרו, אבל הם הובילו לבד.
החבר'ה הללו רבצו במסדרונות הכנסת במשך חודשים ולא הסכימו לרדת מהוורידים של שרי הממשלה. היה חשוב להם להבהיר לפוליטיקאים שהאחריות כולה עליהם. היום, כשרואים שבג"ץ פסק בכל העתירות בהתאם לעמדת המדינה, כולם מבינים עד כמה התובנה הזו נכונה. היום כולם יודעים שאם נתניהו והשרים היו מגלים מנהיגות ומפסיקים להתחבא מאחורי המייק-בלאסים מהפרקליטות, היישוב מגרון כולו היה נשאר על תלו. רק לחץ ציבורי ואלקטורלי בלתי מתפשר יכול להוביל לכך שהפוליטקאים יממשו את חובת המשילות שלהם.
המאבק עוד לא תם, אבל כבר היום ההתיישבות צריכה להוריד בפני אנשי מגרון את הכובע ולהודות להם: הוכחתם שאפשר אחרת, הוכחתם שאפשר לשנות.