לפני כשמונה שנים ביום בו החל הפינוי מגוש קטיף הגענו למגרון, האמת היא שהתגלגלנו למגרון בטעות, שבדיעבד לא הייתה טעות בכלל. לאחר כמה שנים טובות בהם חיינו בקרוואן הבנו שאם הגענו לכאן זאת אומרת שזה לא היה במקרה, כנראה שהקב"ה מצפה מאיתנו למשהו אמיתי וגדול יותר. ובכלל כל אדם באשר הוא מנסה לשכלל ולפעול כפי התכלית שלשם כך נוצר, וכך מחשבות אלו הן שהובילו אותנו לעשייה.
הלהט והרצון העז לבנות היו מושרשים עוד קודם לכן, משהו ב DNA היהודי ציוני, מעין מימוש החלום של אבות אבותינו, ההבטחה שחזרה ונשנתה אצל שלושת אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ"ך. חלומם של הסבים וסבתות שהגיעו מפולין ,מתימן ,הונגריה וגרמניה, לחיות את הקשר הישיר לשרשרת הדורות,להיסטוריה של הארץ הזו.ההבנה העמוקה שארץ ישראל איננה קרקע פיזית בלבד, אלא היא חלק עצמותי מהקשר שלנו אל ריבונו של עולם, תורת ישראל, ועם ישראל היא זו שהניעה אותנו לפעול.
כן, ההתרגשות בעיצומה, העבודות סוף סוף החלו, אחרי כל הניירת והשרטוטים הריצות וההתלבטויות, אחרי ביקור במפעל, ראינו שהקירות שכבו על הרצפה מוכנים מלאי התרגשות להגיע אלינו הביתה למגרון.
אנחנו כל כך מתרגשים, סוף סוף הגיע הרגע והטרקטור החל לעבוד. התחלנו לעבוד כמה ימים לפני שהסתיימה גזרת ההקפאה, 3 שעות לפני סיום ההקפאה הגיעו פקידי המנהל האזרחי והדביקו לנו צווי הפסקת עבודה על היסודות של הבית. ועכשיו מה עושים? ממשיכים או מפסיקים? אז האמת היא שזו בכלל לא הייתה שאלה, קיבלנו החלטה ששום דבר לא יעצור אותנו, אנחנו יוצאים לדרך וריבונו של עולם איתנו מתחילים ומייחלים שבסוף יעמוד לו בית. לאחר שחפרו בורות עמוקים הביאו את היסודות והניחו אותם בדיוק במקום המתאים. קצת חצץ וקצת בטון והשלב הבא הקירות. אותו יום היה יום מיוחד מאוד, והתאריך אף הוא חול המועד סוכות י"ח בתשרי יום היארצייט של רבי נחמן מברסלב, יום קסום רווי בשמחה. כל קיר שוקל כמה טונות ומנוף ענק מגיע ומניף אותם באוויר ומניח אותם במדויק ביסודות, (ואיך שהוא יוצא מהשער של מגרון המנהל האזרחי מחרים אותו לשלושים יום) כמה שעות טובות, והופ כמו שהשכנה לידנו אמרה "בית משמיים", ("הלכתי לישון, כשקמתי הרמתי את התריס והנה ניצב לו בית") תוך שבוע גג וגם ריצפה, תוך חודש וחצי והבית מוכן.ועוד סיפורים רבים ומעניינים ישנם בדרך.
השותפות של הילדים בבניה הייתה דבר קסום, שעות וימים שבילו והיו חלק לא מבוטל מההתרגשות ומהתהליך ספגו רוממות רוח שזו באמת זכות גדולה שבדרך כלל ילדים לא זוכים לה. להיזכר ברגעים של בניית הבית שלב אחר שלב, ניתן יהיה לכתוב עליהם ספר, אבל באמת העיקר של הבניה הייתה הנשמה היתרה, המהות, הכמיהה, השמחה הפנימית לאורך כל הדרך הן אלו שבנו אותו. הקירות דיברו קדושה, מימוש החלום היהודי לבנות בתים בארץ ישראל ועוד במקום שהוא סמל, מקום שכל עייני העולם נשקפות אליו. ופתאום הכול כל כך אחרת. פתאום אין את הספקות שהדהדו בנו קודם, נפרדים מהזמניות, ומהחיים בתוך קרטון, ומתחילים לחיות כמו שהקב"ה רוצה שיהודים יחיו, בבית ה', בבית של ממש.
אומנם את הסוף כולנו מכירים – את הבית הממשי הרסו, אבל את מה שבנינו עמוק בלב, יסודות עמוקים בנפש, להרגיש את קרבת אלוקים, את ההוד וההדר, את החיבור לנצח ישראל את זה לא הרסו ואי אפשר יהיה לקחת מאיתנו לעולם. זו חוויה שאף אחד, אבל אף אחד, לא יוכל לקחת את מה שחוו הנשמות של הבנות שלנו ואנחנו.
ועכשיו כשאנו כותבים זיכרונות ועוסקים בגעגוע ממה שהיה שם החלטנו לצטט את דבריו המופלאים של אותו רב צדיק, רבי נחמן מברסלב, שלכאורה נראים כאילו נכתבו ממש לא מזמן, בדיוק על מגרון:
"וְיֵשׁ הַר וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן, וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב…
וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם, וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם, וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאֹד מְאֹד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן. בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
(מעשה משבעת הקבצנים)
אז מהו בעצם הגעגוע? רבי נחמן אומר שהגעגוע הוא הכוח הכי חזק שיש לנשמה, כוונתו היא לגעגועים שיש בליבו של אדם אל בורא עולם ואל מצב של אחדות עם האין הסוף.
ובמילים פשוטות יותר הגעגוע הִנו מאפיין אנושי בסיסי כל כך, ערגה לחוויה שיש בה מלאות, זהו רגש חזק המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה לרעיון או לזיכרון מסוים, והוא מלווה בתחושת חיסרון או אובדן. הגעגוע יוצר תנועה, תנועה מקרבת, תנועה לעבר אחדות, תנועה שמזיזה, תנועה שמניעה, כזו הנותנת כוח לחצות הרים, לבנות גשרים ולשבור חומות. בשביל להתגעגע צריך לפנות מקום, זמן, חלל פנוי, ושאם לא נעשה זאת אנו עלולים לא להשתמש בכוח הכי חזק שניתן לנו. הגעגוע טעמו מר ומתוק בו זמנית- אנחנו מרגישים את הנוכחות של מושא הגעגוע, זה הצד המתוק של הגעגוע הצד המקרב, לכן גם כיף להרגיש את הגעגוע ולרגע הוא תחליף ראוי. אבל בגעגוע יש גם את החסר של הנוכחות הממשית ולכן גם מר הוא ולא פעם מביא עימו צער וצביטה בלב.
געגועים הם תמיד לאור חסרון, לזיכרון כלשהו מהעבר ולעתים למי שהיינו פעם. אז יש בנו געגוע גדול בתוך הלב שמחולק לשניים: געגוע ליישוב שהיה, שעבר תהליכים ורגעים עד שהוא הגיע לרגעי שיא, וגעגוע אישי קטן מאותו בית מקדש מעט, מהבית הפרטי שלנו.
געגוע.
געגוע,לשמור במשמרת השנייה ולבהות בזריחה המהממת על הספסלים ליד הבור.
געגוע,להתחיל את היום בהליכה היקפית מסביב לישוב ולנשום אויר נקי ופשוט להתמלא במרץ.
געגוע, לתלות כביסה בחמש בבוקר ולהתפעם כל פעם מחדש מיופי הזריחה.
געגוע, להרים את התריס בבוקר ולראות את ירושלים עיר הנצח, אור שמאיר אפילו בימים גשומים.
געגוע, לשמוע את ציוץ הציפורים.
געגוע, לראות את ים המלח מנצנץ מהכורסא בסלון, ואת בקעת הירדן מהמרפסת.
געגוע, לראות צבאים, חזירי בר ושועלים באים לאכול את שאריות האוכל שלנו.
געגוע, לרכוב על אופניים ולהקיף את כל הישוב בסיבוב אחד.
געגוע, להרבה רגעים של שמחות קטנות שהיו שם בבית שלנו למעלה.
געגוע, להגיע לטרמפיאדה ולהתפלל לקב"ה שיגיע כבר טרמפ.
געגוע,לציורי הילדים עם גירים על שביל האספלט השחור בכניסה לבית.
געגוע, להרדים את הילדים בטיול בעגלה בשבילי היישוב.
געגוע, להתחיל לבנות בית ולאחר חודש וחצי לקבוע בו מזוזה.
געגוע, ללדת ארבעה ילדים במגרון למעלה.
געגוע לביחד היישובי.
להיזכר בשבת האחרונה שהייתה לנו ביישוב.
להיזכר בעבודות של בניית הבתים בלילות.
להודות כל יום לריבונו של עולם על אין ספור דברים שעברנו ושחיינו.
קשה מאוד להסביר למי שלא היה שם מה החוסר, מה היה ומה כבר איננו. כמה כבר ניתן יהיה להבין…
קשה למצוא את המילים כדי לתאר את גודל הצער על החיסרון של הטוב שהיה שם למעלה, לנסות להסביר מהי אותה מגרון שהייתה לנו, וכמה שנכתוב דפי געגועים המילים קצרות מלהכיל את הגודל, את העוצמה, זה כמו לנסות לתאר את שבת המלכה. ההרגשה שלנו היום שכאן למטה הם ימי החול, ואנו כל יום אנו אומרים בתפילה "היום יום…בשבת " לאחר שנגמרת שבת כל יום אנו כמהים ומתכוננים לשבת הבאה, כך כאן למטה הם ימי החול ואנו מתכוננים כבר שנה "לשבת" שתגיע… אנו מאחלים לכולנו שבמהרה נצליח לחיות גם כאן למטה עם אותה אווירה שחיינו למעלה.
כן והיום הדברים נראים קצת אחרת. אין בנוף את ירושלים, אין אוויר צלול כיין, אפילו הזריחות והשקיעות כבר לא באותו הצבע, ועם כל זה שהכול כל כך השתנה אנחנו מאמינים באמונה שלמה. מודים על הרעה כשם שמודים על הטובה, מאמינים שכל מה שה' עושה הכול לטובה, שכל מה שקרה זה מה שהיה צריך לקרות. מאמינים שעוד נחזור (ואם לא ממש אנחנו הצאצאים שלנו), אבל כשנחזור זה כבר יהיה בסדר גודל אחר לגמרי – בענק, נראה בתים בנויים על תילם, גורדי שחקים, בתים צמודי קרקע, מדורגים ועוד ועוד. בבניה שאנו כל כך מייחלים אליה יש הרבה פרוצדורת וקשיים טכניים שאנחנו צריכים קצת סבלנות עד שהם יקרו, אבל בעצם אנחנו יכולים להתחיל כבר כל יום בבניה השנייה, שבעצם היא הראשונה, אנו יכולים מידיי יום לבנות עם בניינים קומות רוחניות גבוהות יותר מהיכן שהיינו, בתים מלאים במידות טובות, להיות אנשים טובים יותר. שנזכה לבנות לא רק בתים פיזיים אלא בעיקר בתים שהשכינה שורה בהם.
הרסו לנו יישוב שלם, הרסו לנו בית מבטון, אבל יש דברים שאי אפשר לקחת מאיתנו, את האמונה והשמחה, את הכמיהה והחזון, את החלומות והשאיפות, את הלימוד הגדול ואת התקווה שיום יבוא ויהיו בתים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וגם כל מי שניסה "למחוק" אותנו מעל המפה גם בזה הוא כשל, אנחנו קיימים, גדלים ומתעצמים!
לימוד גדול עברנו כולם, למדנו כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס, למדנו שאדם צריך לעשות את שלו ולבסוף יש רק אחד שמנהל את העולם ויודע מה הכי טוב לנו. למדנו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן..וזה רק טיפה בים, למדנו כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר.
קצת פחות משנתיים אחרי שחיינו בגן עדן הקטן שלנו, הכול כך אישי ומשפחתי והכול כך כללי ולאומי – הקירות חזרו למצב הראשוני שוכבים דוממים, אך הפעם שבורים וכואבים, כואבים את כאבה של אדמת הארץ כואבים את כאבה של האומה כואבים את חורבן הבית. כואבים את החלל הגדול שנשאר לבדו.
מילים מוכרות פתאום תפסו משמעות קצת אחרת, צדק, אמת, בית, יושר…
השנה התחושות בתשעה באב היו קצת אחרות, מעין ערבוב משולש של חורבן בית המקדש, חורבן מגרון, וחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. ההבנה של המושג "חורבן הבית" הובנה כמה היא בלתי נתפסת. לאבד את קודש הקדושים, את בית המקדש, את המקום שהוא לב ליבה הנשמתי של האומה, הכיצד?
וכל חורבן מביא אותנו להבנה, מה עשיתי היום כדי שבית המקדש יבנה? וכל זה מוביל אותנו למקום אחד, מה ניתן לעשות היום, פשוט להיות יותר טובים, יותר מאמינים, יותר מכבדים ויותר אוהבים.
החיים הם סולם גבוה ועכשיו אנחנו כבר בשלב אחר, לא נתייאש ונמשיך לטפס.
רצינו בהזדמנות זו להודות על הזכות שניתנה לנו לחיות בקהילה כל כך טובה, ערכית ומיוחדת.
אנו מתפללים לגאולה קרובה. גאולה אישית, משפחתית ,יישובית וגאולה של כל עם ישראל.
שנזכה כולנו לבניית בית של ממש, ולפני הכול בבניית בית המקדש.
במהרה בימנו בנין עולם!