פעם לכמה זמן עולה השם מגרון, והופך בעיתונות לכותרת ראשית, ואנו שומעים את המילים: עותרים, בג"ץ, פינוי, שלום עכשיו, אדמה פרטית.
ואז זה נעלם פתאום מחיינו, ואנחנו שוכחים, ומתפנים לאיראן, עד לדיון הבא, ששוב נשמע בו: מגרון, בג"ץ, שלום עכשיו, עותרים, קרקע פרטית. ובין לבין ,בין הרעש לדממה ,ברווח שבין התסכול לדמעה, חשוב לדעת שיש שם אנשים חיים, כחמישים משפחות, ושלוש מאות ילדים.
כן, אני יודע אתם שואלים על הגזל, ועל כך שהתיישבו על אדמה לא שלהם, אני מבטיח לחזור לכך ולענות גם על זה.
נסעתי למגרון, כי רציתי לראות במו עיני, השתיים, מה זאת המגרון הזאת, לראות את תושביה רציתי, לשמוע מהם, לא מהעיתון, לא משלום עכשיו, לא מהעותרים, מאלה יש לי די, מהם דווקא רציתי לשמוע, מבני המקום, מיוצרי ה"בעיה", כי אותם שומעים הכי פחות. אני אגיע, אני אגיע לעניין הגזל, אני מבטיח.
נסעתי אליהם, ואני חייב לומר שכבר בדרך לשם הייתי מופתע, כי הייתי בטוח שכל הדרך תהיה מלאת כפרים ערבים, עם התנחלויות שתקועות להם באמצע הכפר, כמו עצם בגרון, וממש מפריעים לבני הכפרים את מהלך חייהם.
אז לא! ממש לא! אתה נוסע בכבישי השומרון, קילומטרים רבים, בין הרי טרשים קרחים, שהפרי היחיד שצמח עליהם מימי בראשית, זה אולי אזובית מדברית, וכן, הרבה שמיר ושית, נכון יש גם פה ושם, עצי זיתים, או שדות ירק, כן גם כפרים מוריקים בנויים לתפארה, אבל הרבה, כן הרבה, הרים קרחים וטרשים, הרבה טרשים, שטחים גדולים מכוסים סלע אחד שטוח, שאינם ראויים לזריעה, או גושי סלע חשופים, הבולטים מעל פני הקרקע. מי שלא מאמין שיסע לראות, ואז הרבה אמיתות נחרצות ישתנו לו במח.
ואני נשבע לכם שהייתי בטוח, שאראה שם קבוצה של הזויים צרובי שמש, שמקפצים כמו תיישים על הגבעות, עם שמלות לבנות, מדיפים אדי משקה חריף, שתופשים גבעה, בלי רשות, כורתים עצי זית, מניחים שם קרוון ומדברים עם אלוהים בשיחה מקומית.
אז ככה, לו שמתי את הקבוצה שראיתי במגרון, בקפה בשיינקין, הם לא היו בולטים שם לרעה בשטח, חוץ מהכיפות.
זה לא פופולארי לדבר בהם טובות במחוזותינו. אז מותר להיות אם שוכנעתי בכך, לא פופולארי.
עכשיו, אשר לעוול ולגזל. האדמה עליה בנויה מגרון,הייתה מאז ומעולם ועד לבואם של אנשי מגרון אדמה שלא ניטע בה עץ ולא נבנה בה בית, תצלומי אוויר לאורך השנים מוכיחים זאת, יותר מכך, במסמכים רשמיים של המדינה, מוגדרת אדמה זו כאדמת נפקדים, המנוהלת על ידי הרכוש הנטוש. ביותר מכעשר שנים שמגרון וחלוציה, כן חלוציה, בהן הם מנסים לחיות את חייהם ולבנות את ביתם, במקום בו לא הייתה נפש חיה אולי מימי בית שני ואולי עוד יותר אחורה, מאז ועד היום לא הגיש אף ערבי מעולם, תלונה על גזל אדמתו, משום שבעליה של האדמה הם בעלים פיקטיבים, מקורבי המלך הירדני, שבשנות השישים חילק להם מתנות בצורת הרים קרחים, כי חפץ ביקרם. והם כמו "פנחס" בשיר של אריק איינשטיין ש"לא ידע שהוא כזה", גם הם לא ידעו שהם בעלי נכס עד שהזכרנו להם אנחנו. בכלל המאבק על מגרון הוא לא בין ערבים ליהודים, הוא ביננו לעצמינו, והם, ה"נגזלים", מביטים מן הצד במחזה המטורף הזה, ובטח לא מבינים מה הגיון שבו.
והנה סוף סוף ארגוני שלום שלנו מצאו שמות של אנשים שהועלו מנשיה בת עשרות שנים, וכשפנו אליהם אנשי מגרון כדי לנהל איתם משא ומתן, הם לא כל כך הבינו במה מדובר, הם לא ידעו לזהות במדויק איפה האדמה הגזולה עליה מדברים היהודים, ושרוצים לשלם להם בעבורה.
כשגילו שיש רווח בעניין הם נזכרו, או יותר נכון עזרו להם לזכור אנשים טובים משלנו כמובן, ואז, רק אז פנו לערכאות המשפטיות.
גם המדינה לא מסתפקת בבעלות שכזו, וקבעה שאין לתובעים זכות לקרקע זו, בין היתר אפילו מן הטעם של החוק הירדני, החוק אומר שמי שלא עיבד את אדמתו ולא שילם עליה לרשות מיסים במשך שלוש שנים פוקעת זכותו על האדמה.
ואיך יעבדו התובעים אדמה ואיך ישלמו עליה מיסים, אם הם לא יודעים על קיומה בכלל, אבל אל פחד, לא אלמן ישראל, לזאת תמיד יהיו אנשים טובים יהודים רחמנים שיעזרו להם לזכור.
ישבתי עם האנשים במגרון, והייתה בי קנאה, כן, חלוצים ציונים, אוהבי ארץ ישראל בלי מרכאות, וכמה הם חושבים אחרת מן המקום שממנו באתי,מן האנשים שבמרכז, שרואים בהם סיבה ומסובב לכל הצרות שלנו, שרק ירדו כבר מן ההר הזה, שירדו לנו מן העיניים ואז מאליו "יטיפו ההרים עסיס, והגבעות תתמוגגנה", ושלום ושלווה ואהבה והשלמה ירדו על הארץ.
אתם יודעים שבימי מתיחות המקום שומם מגבריו המעטים (בינתיים), ורק נשים יש בו, למה, כי כולם בגבולות, במארבים, ביחידות עילית. אני לא מקנא בהם, איך הם עוברים שם במארב, את לילותיהם במחשבה שהמדינה עליה הם הולכים להגן, בה בעת ממש, לא כל כך ששה לשמור להם על ביתם. ואיפה ישנם עוד ילדים כמו הילדים ששם, ששמם יעקב ידידיה, ורוני ושרה, והדס, ודוד וטליה, והלל וציון, כן יש שם ילדה בשם ציון, ואם זו לא אמירה חלוצית מה זה כן.
לא יודעים או לא רוצים לדעת, אבל ב- 1999 הגישה החטיבה להתיישבות, תכנית להקמת מרכז חרום עירוני, במקום, כן במקום הזה אותו רוצים להרוס עכשיו. מאותו רגע סייעו כל משרדי הממשלה, בתכנון במימון ובפיתוח, וכן הוכנה גם תכנית מתאר לחמש מאות יחידות דיור. הם לא באו לשם סתם אנשי מגרון, הם לא פרצו לשם, הם לא התגנבו לשם, הם לא באו במחשכים. הם היו והינם חלק מתכנית ממשלתית וצבאית, המדינה מימנה את עלייתם לקרקע ולא רק זאת, אלא שגם החישה למענם, את כל הליכי העליה על הקרקע, כי זו גבעה ששולטת, על ציר ראשי בבנימין, ואם זה לא הם, שיקימו שם בית, יהיה זה הצבא שיקים שם מחנה צבאי, בכל מקרה לעולם לא ידורו שם ה"בעלים" ששמעו על היותם כאלה מן הארגונים שלנו. אולי, אולי הם יהיו שם פעם רק אחרי השלום במרחב שלנו, שיכון עם בא המשיח.
עכשיו, אם מישהו היה פולש לביתי למשל, הייתי פונה למשטרה נכון, הייתי פונה לבית משפט השלום ומגיש תלונה אזרחית על כי פלשו לביתי, אז למה עלו בכלל ישר לעליון, למה קפיצת הדרך הקפנדרית הזאת, מה יש בו בעליון שאין במשטרה, או בבית משפט השלום, למה הם לא מספיק טובים למקרה מגרון. כי יש בו בעליון ממלכתיות! יש בו ראיה כוללת, יש בו התחשבות במדיניות הסבוכה כל כך שלנו ובמערכות היחסים, יש בו פוליטיקה עליונה וראיה למרחקים עלומים.
אז בסוף כשמצאו כבר באמת בעלים אמיתיים, היו שניים כאלה! עם הוכחה, ומהם רכשו אנשי מגרון בכסף מלא חלקות האדמה, והיום מבקשת הפרקליטות, אותה פרקליטות שטענה קודם שלתובעים אין זכויות בקרקע, היא דורשת קודם כל לפנות, אחר כך לדון ברכישה. מסובך נכון, אבל רחוק, די רחוק, מספיק רחוק מן המרכז מכדי להדיר שינה.
היה שופט בבית המשפט העליון שאמר שבבית המשפט העליון, "יש דין אבל לא תמיד צדק", וזה מקרה קלאסי שכאילו עליו נאמרו הדברים, משמע במגרון "אכן נוקב הדין את ההר, בעוד שהצדק משפיל עיניו במבוכה נוראה.