באחת הפעמים שהלכתי למשרד הישוב התלווה אלי בני.
לאחר שסיימתי את סידוריי שם, באתי לצאת וקראתי לו שיבוא. אך מצאתי אותו עומד ומסתכל בתמונה שתלויה שם. הסתכלתי גם אני ולא יכולנו שנינו להפסיק ולהסתכל. תמונה של מגרון בתצלום אוויר. לאחר כמה דקות של הסתכלות משותפת בדממה התחלנו לדבר. לסמן את הבית שלנו, את בית הכנסת, גן השעשועים, בתים של חברים והמשכנו בהעלאת זיכרונות .
הייתה לי הרגשה של התרוממות באותן הדקות שהלכו והתארכו. שנינו לא רצינו לזוז משם. דיברנו על מסלולי האופניים שהיה עושה, על קיצורי הדרך בין הבתים, על הסוסים, על עץ הזית ועץ הרימון שהיו לנו, על בור המים, ופשוט – התגעגענו להכל.
חזרנו הביתה, ואחרי שעה מצאתי אותו יחד עם אחיו בונה ומעצב עם הבתים ממשחק המונופול את מגרון שלמעלה. הצטרפתי לבניה. בתים קטנים – לקראוונים, ומלונות- למבני ציבור ולבתים. התחלנו להיזכר ממש בכל הפרטים הקטנים ונהנינו לראות שאנחנו זוכרים הכל.
מעניין שהוא מאוד לא אוהב לעלות למעלה כיום. כשהישוב עלה בצורה מסודרת בפעם הראשונה לאחר הפינוי, סירב לבוא. אולי כדי להשאיר את מגרון בזיכרון בצורה האמתית שלה. כדי לא לבלבל את המחשבה – מגרון קיימת – זה שירדנו למטה זה זמני. וזה שהרסו לנו את הישוב זה בלבול שעוד יתוקן. למה צריך לראות את הכל הרוס וחרב? זה הרי לא האמת!
ברור לי שהאדמה והרוח שהיו למעלה השרו עלינו רוחב לב ודעת, וכאן למטה האוויר שעוד לא התרגלנו אליו, עדיין מעט מחניק וגורם לחלישות הלב והדעת.
אז איך ממשיכים?
זוכרים.
זוכרים את היחד המיוחד שהיה במבנה המעגלי של הישוב שלא משנה באיזה כיוון החלטת לעשות את הסיבוב המשפחתי בשבת, פגשת את כולם.
זוכרים את גן השעשועים ה"גדול" שהכיל את כולם, ולא שיעמם את כל הגילאים בו זמנית.
זוכרים את בית הכנסת שהיה מרכז החיים והמוקד לכל אירועי הקודש והחול.
זוכרים את כל העשייה הברוכה, ההירתמות, הנתינה והטוב שזכינו לקבל ולתת בשנים שחיינו שם.
וממשיכים –
ממשיכים – על גבי זה – לבנות כאן במגרון למטה. לקדם, לפתח, להתאחד ולשאוף שבעז"ה אותה הרוח תמשיך ותפעם בנו – מתוך שמחה של עשיה שאנו זוכים להקים ישוב חדש. ישוב שבידינו הדבר כיצד הוא יראה. בידינו לפעול לקידומו ולשכלולו.
ונישא תפילה שמתוך אותם זכרונות וגעגועים נקבל שפע של כוחות לפעול ולעלות מעלה מעלה (גם במעלה הרכס) על מנת שהטוב הזה לא יפסק אלא רק ימשיך ביתר שאת.