במאבק על מגרון נדרשנו להתמודד עם דילמות שונות. דילמות אלו עשויות ללוות מאבקים ציבוריים נוספים, הן בתחום ההתיישבות והן בנושאים אחרים, לכן התבקשתי לשרטט את קווי היסוד למאבק על מגרון מתוך תקווה שזה יביא תועלת לאלו שעוסקים במאבקים ציבוריים כאלה ואחרים.
ישנם שני דברים שראוי להתייחס אליהם בהקשר למאבק: א. היסודות הרוחניים שליוו אותנו וסייעו לנו להתמודד עם איום הפינוי. ב ההתנהלות המעשית הפרקטית שלנו שהיא הנגזרת של היסודות הללו. בשורות הבאות ניגע בכמה נקודות המתייחסות הן לעמדה הנפשית והרוחנית בתקופת המאבק והן להשלכות המעשיות שלה.
שימוש תלמידי חכמים
בראש ובראשונה, מעבר לכל העקרונות שנבקש לשרטט כאן, לדעתי הנקודה המהותית ביותר היא – שימוש תלמידי חכמים. אני זוכר שבתום המאבק, לאחר שנאלצנו לעבור לתחתית הגבעה, התעוררה בי תחושה חזקה שלולא ההדרכות שקיבלנו מתלמידי חכמים גדולים 'לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בבית המדרש'. כלומר הצורך בהתייעצות תכופה ומתמדת עם תלמיד חכם גדול שירומם את המבט וייתן קריאת כיוון נכונה למאבק היא חיונית מאין כמותה.
הרב בעין איה [שבת א' פרק ראשון סע' נה] מבאר ששימוש תלמידי חכמים נותן לאדם דבר שהוא מעבר לתובנות או ערכים מסוימים. אמנם במהלך לימודו אדם מברר לעצמו עקרונות וערכים שונים ומגבש לעצמו תפיסת עולם, אך עקרונות אלה הם רק לבושים של הרוח הכללית, רוח התורה, רוח האומה, שהיא מעבר לתובנות ולמילים. רוח זו היא עיקר העניין ואותה צריך להביא לידי ביטוי. כאשר מגיעה שעת מבחן, יש צורך לשקלל את כל הערכים השונים על פי אותה רוח כללית ולהכריע בצורה מדויקת כיצד לנהוג למעשה. הכרעה זו אינה 'מתמטית' אלא דרושה לה 'אובנתא דליבא' הנובעת מטביעות עין מיוחדת התופסת את המציאות במימד העומק שלה. תלמיד חכם גדול שחי את ערכי התורה בצורה שלמה והרמונית והאמת מצוירת לו בכל בהירותה רואה לנגד עיניו את תמונת המציאות השלמה ומתוכה הוא יכול להורות הלכה למעשה במצבים מורכבים.
שמעתי מדודי, הרב אלי סדן, שבזמנו הוא שם לב שהרב טאו שליט"א נכנס לשיעורים של הרב צבי יהודה זצ"ל בשלב מתקדם מאוד, בזמן שהרב טאו עצמו כבר היה מעביר שיעורים באותם נושאים שבהם עסק הרב צבי יהודה. הוא שאל את הרב טאו מדוע הוא נכנס לשיעורים אלה, הרי הוא מכיר את הסוגיות הללו לפני ולפנים? הרב טאו ענה לו שאולי הוא יודע מה הרב צבי יהודה עומד לומר בשיעור, אך הוא נכנס כדי לשמוע את האינטונציה של הרב, את הניגון, את האוירה והרוח של הדברים, את הטמפרטורה בה הם נאמרים – את אותו דבר שהוא מעבר למילים.
במשך כל המאבק על מגרון ליוותה אותנו ההרגשה שאנו זקוקים לעצה והדרכה. אמנם אנחנו אלה שהיינו שקועים בעומק הסיטואציות וההתלבטויות השונות, אך דווקא בשל כך היינו זקוקים למישהו שישקיף על הדברים מלמעלה, בבחינת 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. לנו הייתה יכולת להסתכל על הדברים מנקודת המבט שלנו אך היה דרוש לנו תלמיד חכם שיבחן את הדברים מצד טובת האומה בכללותה, שיכריע מה יביא יותר קידוש השם מתוך מצבי חילול השם שבהם היינו נתונים. לכן לאורך כל הדרך נועצנו בתלמידי חכמים גדולים.
אני חושב שזו נקודה מרכזית מאד, וזו העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לאנשים שמתמודדים עם סוגיות במרחב הציבורי וצריכים להכריע בהלכות ציבור. הלכות אלו מהוות חלק חשוב ומרכזי בתורה, 'החלק החמישי של השולחן ערוך', וככל שהחיים הלאומיים מתחדשים כך גם העיסוק בנושא זה צריך להוסיף ולהתחדש. לכן דרושים לנו תלמידי חכמים בעלי גובה רוחני שידעו להכריע ולהתוות דרך בעניינים אלו.
לשם שמים
כוונה לשם שמיים היא דבר יסודי וחשוב מאוד בכל דבר שעוסקים בו, אך בעניין בו אנו עסוקים היא חשובה באופן מיוחד.
להחלטות שמתקבלות בסוגיה כמו זו של פינוי ישוב ישנן השלכות רבות המשפיעות על החיים במעגלים רחבים. זה משליך על חיי הפרט, חיי המשפחה, חיי הקהילה, על ההתיישבות באזור כולו, ועל החיים הלאומיים. כמעט לכל החלטה שמתקבלת ישנם מחירים לכאן ולכאן, החל ממחירים כלכליים וכלה במחירים אידיאולוגיים. דבר זה עלול לגרום לכך שבכל צעד שבאים לעשות נכנסים לחשבונאות בלתי פוסקת מה נרוויח ומה נפסיד, דבר הגורם לטלטלה נפשית ולחוסר יציבות.
לכן במצבים כאלו צריך בראש ובראשונה לפעול לשם שמים. שיקול-העל שצריך לעמוד לנגד עינינו כשניגשים לקבל החלטה כלשהי הוא איך מוציאים לפועל את רצון ד'. כיצד מצליחים להיות נאמנים לתורת ד' ולאמת בטהרתה בלי שום חשבון אחר. עם שאר החשבונות יש להסתדר אחר כך, קודם כל יש לפעול לשם שמים.
דברים אלו מתבארים בדברי הרב זצ"ל [עין איה שבת א' פרק ראשון סע' כה] ביחס להלכה שיש לבנות את בית הכנסת "בגובהה של עיר". הרב מבאר שמשמעות בניית בית הכנסת בגובה העיר היא שהשיקול הקובע בכל התנהלות קהילתית צריך להיות הכוונה הטהורה לשם שמים. בכל דילמה אידיאולוגית או חברתית, אפילו כשיש מתחים בתוך הקהילה, תמיד יש לשאת עיניים אל בית הכנסת, אל מקום הופעת הקדושה, וכך מקבלים החיים את הכיוון והאוריינטציה הנכונה שלהם. אם עושים חשבונות אחרים, שהרב מכנה אותם "חשבונות חילוניים" – אף אם נדמה לעתים שיש בהם קורטוב של אמת – כל ההתנהלות עלולה לקבל כיוון אחר שעשוי להנמיך את כל העניין.
במהלך המאבק הזכרנו כמה פעמים שהחשש העיקרי שלנו אינו, ולפחות לא צריך להיות, שמגרון תפונה, חס וחלילה; אלא החשש העיקרי הוא שמא אנו לא נעשה את מה שמוטל עלינו לעשות, את מה שנכון לעשות. על חשש כזה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" וכדברי הגמרא בברכות [ס.]: "ההוא בדברי תורה כתיב". על שאר הדברים יש פחות צורך לדאוג. כמובן שאם מגרון תפונה זה יהיה חילול השם גדול, וזה יכאב ויצער אותנו מאוד, אבל אם אנו נעשה את כל המוטל עלינו, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יגלגל שמגרון תפונה, כנראה שכך צריך להיות. לעומת זאת אם אנו לא נמלא חלילה את תפקידנו ולא נממש את שליחותנו בעולם הרי זה דבר חמור פי כמה. כמובן שתובנה זו אינה באה להחליש את המאבק או לתת לגיטימציה כל שהיא למחשבות ההרס. בוודאי שאנו צריכים לעשות את כל המאמצים ולפעול ככל יכולתנו כדי לעצור את הפינוי, אבל הכול רק מתוך נאמנות מוחלטת לרצון האלוקי ובלי חשבונות אחרים.
הנקודה הזו נשמעת אולי כדבר פשוט ומובן מאליו, אבל להבנתי היו לה לא מעט נפקא-מינות בצמתים שונים שעמדנו בהן. במהלך המאבק היו נקודות רבות שבהן היה ניתן להתפתות לחשבונאות, לא רק חשבון פרטי אישי אלא גם חשבון כביכול אידיאולוגי – אלא שלא תמיד חשבון זו עלה בקנה אחד עם המגמה של לשם שמים. היסוד המנחה צריך להיות – נאמנות מוחלטת לאידיאל, לאמת הצרופה, כמובן בגבולות האפשר ולפי הכוחות והיכולות.
סיטואציה אחת שתעזור אולי להסביר נקודה זו: לאחר הפינוי, כאשר היינו במדרשת עפרה, התקשרו אלינו מספר אנשים וטענו שכמעט אף אחד לא שמע על הפינוי, ולכן כדאי שנעשה קצת רעש בתקשורת מכמה סיבות: כדי לזעזע את עם ישראל, כדי להראות איזה חילול השם היה פה, כדי שפינוי כזה לא יקרה שוב וכו'. האמת היא שמאוד משך אותנו להסכים לכך ולעשות מעין מסיבת עיתונאים שתסביר איזה מעשה נורא נעשה כאן, לאו דווקא מהצד הפרטי והאישי שפגעו בנו ועשו כלפינו מעשה נבזי, אלא מסיבות אמתיות – כדי למנוע פינוי עתידי וכו'. אולם התייעצנו על כך עם תלמיד חכם חשוב והוא אמר לנו שלא כדאי לעשות זאת. הוא נימק זאת שדי בחילול השם שקרה בעצם הפינוי ואין צורך להעצים את זה עוד ולפרסם זאת קבל עם ועדה. ניתן להתווכח עם הדרכה זו, שהרי בצד השני עומדים שיקולים כבדי משקל, אולם אנו בחרנו ללכת על פי עצה זו ואני חושב שטוב עשינו. על כל פנים כדי לעמוד בהדרכה מעין זו צריך להשתדל מאוד בטהרת הנפש, לשים את כל החשבונות בצד, ולפעול רק מתוך נאמנות לאמת.
בשם כל ישראל
הרב עמיאל שטרנברג שליט"א הזכיר שמצות ישוב ארץ ישראל היא בעיקרה מצווה כללית. על ידי ההתיישבות בארץ – ודאי לאחר הקמת מדינת ישראל – אנו זוכים לקיים את המצווה באופן ציבורי "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות". ברגע שהאומה חוזרת לארצה מצוות יישוב הארץ מקבלת אופי כללי ומשקלה גדול הרבה יותר ממשקלו של מעשה התיישבות פרטי. אם כן, הערך האידיאלי שלנו בהקמת יישוב בארץ ישראל נובע מהיותנו שליחי צבור, שליחי המדינה שמחילה באמצעותנו את ריבונותה על חבל ארץ זה.
וכאן נשאלת השאלה מה צריך לעשות במצב אליו נקלענו, שבו אותה מדינה, אותה ישות ציבורית שמכוחה אנו באים ושאת ריבונותה אנו מבקשים להחיל, באה ואומרת לנו שהיא אינה רוצה אותנו כאן, שלא נוח לה שנתיישב במקום הזה. אמנם מצד עצמה הממשלה לא רצתה לפנות אותנו, ורק אילוץ משפטי גרם לה לעשות זאת, אך בסופו של דבר המדינה אמרה לנו שהיא אינה רוצה שנישאר במגרון.
במצב כזה ישנם כמה כיוונים אפשריים: כיוון אחד הוא לומר שלא אכפת לנו מהמדינה, שאנו רוצים להמשיך ולקיים את היישוב שלנו בתור התיישבות פרטית. אך לדעתי אם היינו אומרים כך היינו שומטים את הקרקע עליה אנו יושבים, תרתי משמע. אין כמעט ערך להתיישבות – ודאי לאחר הקמת המדינה – אם היא אינה יונקת את כוחה מן הציבור, מהיותנו שליחי כלל ישראל.
הכיוון ההפוך הוא לומר שאם אין 'דעת משלח' אז אין 'שליחות' – כלומר אם המדינה אינה רוצה בנו, אז אין לנו ברירה ואנו צריכים לקום ולהתפנות מעצמנו. גם הכיוון הזה הוא בעייתי מאד, הרי אפילו כאשר מפעל נסגר אנשים מתקוממים ויוצאים לרחובות על הפגיעה בפרנסתם, וכיצד ייתכן שעל פינוי יישוב בארץ ישראל לא יתקיים מאבק אידיאולוגי?!
אם כן, מה צריך לעשות? כיצד ניתן להיות שליח כאשר המשלח אינו חפץ בשליחותך? נראה שיש כאן דרך שלישית הדורשת העמקה ובירור. לפי דרך זו גם במצב כזה אפשר לפעול מתוך תודעת שליחות. אמנם זה נכון שכרגע אוחזת חולשה במנגנונים הלאומיים והם מעוניינים לפנות יישוב בארץ ישראל, זה נכון שבאופן גלוי מוסדות המדינה אומרים לנו ללכת, אבל זהו אינו רצונה האמיתי של האומה. האומה מצד עצמה חפצה לשוב לארצה ואת הרצון הזה צריך להתאמץ ולעורר. צריך להמשיך ולחיות בתודעה בלתי פוסקת שאנו לא פועלים כלל מכוח עצמנו אלא רק מכוח רצון העם החפץ באמת בהתיישבות שלנו. רצון זה הוא לעתים סמוי מן העין אך יש צורך לגלות אותו ולממש אותו בפועל.
בכיוון הזה ניסינו ללכת ובמובן מסוים אפשר לומר שראינו בו פירות. בתחילת המאבק, היו רבים שאמרו לנו שיש כאן בעיה משפטית 'אמיתית' ושצריך לוותר על המקום. כמעט כל אנשי הציבור שפנינו אליהם אמרו לנו: 'אל תעשו בעיות, תסכימו להצעת ההעתקה שהציעו לכם ותִפְטרו אותנו מכאב-הראש הזה'. אך אנו זיהינו כאן נקודה מהותית שיש להיאבק עליה בכל הכוח. מעבר לעצם החרפה שיש בפינוי יישוב בארץ ישראל היה כאן ניסיון תקדימי ומסוכן להשתמש באיצטלא משפטית על מנת לפנות יישוב בארץ ישראל ולהחליש את האחיזה של העם בארצו. על הנקודה העקרונית הזו נאבקנו. זיהוי זה התברר בהמשך כנכון כאשר נעשו ניסיונות נוספים להשתמש באותו טיעון של 'אילוצים משפטיים' כדי לפנות מקומות נוספים – בגבעת אסף, עמונה, גבעת האולפנה, ונתיב האבות. על כל פנים, ככל שהמאבק צבר תאוצה ראינו שהעקרונות שעליהם אנו נאבקים הולכים ומתבררים, שהלבבות מתחממים, ושהתמיכה הציבורית במגרון הולכת ומתחזקת. ראינו כיצד עוד ועוד גורמים בכנסת ובממשלה נרתמים לעזור לנו מתוך אמונה שלהתיישבות במגרון יש צידוק מוסרי מלא והיא נעשתה בשליחות המדינה, ברשותה ובסמכותה. לאט לאט המאבק על מגרון קיבל אופי ציבורי רחב, דבר שחיזק בנו את ההרגשה שאנו אכן שליחי ציבור.
במובן זה אני חושב שניתן לראות בתוצאות המאבק הישג לא מבוטל. אמנם, אם מודדים את הדברים באופן פרקטי, נאלצנו לעזוב את מגרון העליונה, ובמובן זה לא השגנו מה שרצינו. אך אם מודדים את הדברים במישור עמוק יותר הרי שהמאבק על מגרון הצליח לעורר את רוח העם, את הסימפטיה והקשר של הציבור למקום הזה בפרט, ואת תחושת השייכות להתיישבות הצעירה בכלל, וזהו בעיניי הישג חשוב.
אחד הפירות של הישג זה הוא דו"ח אדמונד לוי. דו"ח זה קובע שבעצם אין כל שחר לטענות משפטיות בדבר 'קרקעות פרטיות' ביהודה ושומרון. טענות אלה, שעד עתה מנעו שימוש רשמי באדמות אלו מצד המדינה, הוכחו כפיקציה משפטית. לאור זאת הדו"ח קובע שניתן להסדיר כמעט את כל היישובים הצעירים. אמנם חשיבותו של הדו"ח אינה רק משפטית. הוא משנה את תודעת הציבור כולו ביחס לאדמות אלו. הוא הופך את התפיסה לפיה אלו אדמות 'כבושות' הנמצאות תחת ידינו באופן זמני לתפיסה לפיה אלו אדמות משוחררות השייכות לעם היהודי מבחינה מוסרית והיסטורית. אמנם עדיין לא נעשה בדו"ח זה שימוש פורמלי, אך כאמור עצם החיבור שלו הוא חשוב, ומסתבר שיבוא יום וישתמשו בו כראוי.
על כל פנים, תפיסה זו – של אחיזה והתיישבות 'בשם כל ישראל' גם כאשר חלק מנציגי הציבור אינם מעוניינים בכך – על אף שהיא מורכבת, היא אמיתית ויקרה מאוד. מחד היא לא מעמידה את המאבק על הארץ כמאבק של אנשים פרטיים, ומאידך היא איננה מוותרת על אף חלק מחלקי הארץ. דרך זו גם מאוד מחזקת את מי שנאבק, והיא חיזקה והעצימה אף את הקהילה שלנו. נכון שהייתה על דרך זו גם ביקורת פנימית בתוך הקהילה, ואפילו תסיסה, אך זה לגיטימי לגמרי. כמעט בלתי אפשרי לעבור משבר כזה בלי תסיסה פנימית. בסך הכל הקהילה שמרה על עצמה במהלך המאבק עם הראש מעל המים, ובמפרשֹים שלנו נותרה עדיין רוח גדולה להמשיך קדימה, להתקדם ולפתח.
ממלכתיות
נקודה נוספת הקשורה לנושא הקודם היא הממלכתיות.
במהלך המאבק נערך, שלא בידיעתנו, הסכם בין גורמים בהתיישבות לבין הממשלה לפיו היישוב יועתק למקום אחר. הסכם העתקה זה נעשה, כאמור, מאחורי גבם של תושבי היישוב ובלא ידיעתם. כשביררנו קצת מאחורי הקלעים הבנו שהדבר נעשה מתוך תפיסה שאנו 'ממלכתיים' ולכן יהיה קל יותר לקבל את הסכמתנו למהלך. לימים, אף השתמש אלוף הפיקוד בטיעון זה כלפינו כשנפגשנו עמו ימים ספורים לפני הפינוי. הוא הכין שיעורי בית וידע שהתחנכנו בבית מדרש הדוגל בממלכתיות, ולכן טען בפנינו שעל פי הדרך בה חונכנו עלינו לציית לצו הפינוי ללא עוררין.
אני חושב שבנקודה זו התברר במאבק בירור משמעותי. להיות ממלכתי אין פירושו להיות כנוע וחסר עמדה. ממלכתיות איננה צייתנות גרידא לחוקי המדינה או לפקודות הצבא. אדם ממלכתי הוא אדם שנאמן לרוחה של הממלכה, לרוח האומה, ולא לחולשותיה. זה נכון שהנאמנות למדינה באה לידי ביטוי גם ברצון לחזק את המנגנונים השונים של המדינה; את הצבא, את הכנסת ואת הממשלה – ולכן צריך להיזהר שלא 'לשבור את הכלים' ולהחליש את המנגנונים הללו – אך בד בבד אסור לוותר על הרוח הגדולה של עם ישראל שאותה אמורה המדינה לבטא. כאשר המדינה מחליטה החלטה המנוגדת לעקרונות היסוד של קיומה יש להיאבק כנגד החלטה זו בכל הכלים הרלוונטיים. לכן הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר ומדגיש בכל שלב במאבק על הארץ – שלאף ממשלה אין לא זכות ולא סמכות לוותר ולו על חלק אחד מחבלי המולדת מפני שלא היא 'בעלת הבית' על הארץ אלא האומה לדורותיה.
הבנה מורכבת זו של מושג ה'ממלכתיות' העמידה אותנו לעתים בפני מצבים מורכבים. לדוגמא, ביום הפינוי הגיע למגרון העליונה הפרוייקטור של הפינוי, אישיות בכירה במשרד הבטחון שהייתה אחראית על כל התכנון והביצוע של הפינוי וההרס. לאחר מכן התברר לי שיהודי זה עשה גם הרבה דברים טובים בחייו למען עם ישראל, והוא גם זה שבנה בהמשך את מגרון התחתונה, אך באותו יום הוא היה שותף מרכזי במעשה הפינוי. על כל פנים, כשהוא הגיע למגרון באותו יום עברתי לידו בלי לדעת מיהו. פנחס ולרשטיין ראה אותי וקרא לי על מנת להציג אותי בפניו. אותו אדם הושיט לי את ידו לשלום. הסתכלתי בפניו ואמרתי לו: "אני לא מוכן ללחוץ את ידך! אתה עושה היום מעשה נבלה!". הוא היה המום. הוא נפגע מאוד ואף סיפר על כך לכמה אנשים מתוך תרעומת גדולה על ההתנהגות שלי כרב המקום. לדעתי הסיבה שהוא הרגיש כל כך רע עם מה שעשיתי היא דווקא העובדה שהוא אדם טוב ומצפונו ייסר אותו. היה לו חשוב ללחוץ לי את היד כדי להרגיש את הידידות בינינו ולהרגיע במעט את מצפונו, אבל בדיוק מסיבה זו לא הסכמתי להיענות לבקשתו, רציתי שהוא ירגיש מוסר כליות עמוק על מה שהוא עושה, שירגיש חזק עד כמה זה מעשה נורא! העובדה שזה כל כך התסיס אותו דווקא הראתה לי עד כמה זו הייתה התגובה הנכונה. כעבור כמה ימים, התחילו לדון על הקמת מגרון התחתונה, ושוב נפגשתי עם אותו אדם. כשהוא הבחין בי הוא שאל אותי, מעט בציניות, אם כעת אני כבר מוכן לדבר אתו. אמרתי לו שכאשר היד שלו בונה – אני שמח ללחוץ אותה, אך כשהיא הורסת – אין לי כל עסק איתה.
סיפרתי את הסיפור הזה לכמה אנשים. חלקם הרימו גבה ואמרו שככה לא מתנהגים. אבל תלמיד חכם שהתייעצתי אתו לאחר מעשה דווקא חיזק אותי שכך היה נכון לעשות. כאשר המערכות זורעות הרס וחורבן אנחנו לא יכולים לשתף איתן פעולה. אין גם שום ענין ליצור כאן מראית עין של ידידות. הרי לא מדובר פה במשחק בין שני צדדים, אלא במעשה חמור מאוד.
על כל פנים, ההתנהלות בתוך אירוע כזה של פינוי יישוב, מבחינת היחס למדינה ומוסדותיה, היא מורכבת מאוד. זו מעין הליכה על חבל דק הדורשת זהירות שלא לנטות יותר מדי לאחד מהצדדים, בדומה לחפינת הקטורת שהיא 'עבודה קשה שבמקדש' ויש להיזהר בה 'שלא יחסר ושלא יותיר' [יומא מז].
העתקה
כידוע, הציעו לנו לעבור לישוב אדם, ולקבל שם שטח הרבה יותר גדול ומסודר מאשר במגרון.
יש מקום אולי לדמות מקרה זה למעשה שקרה בירושלים לפני כמאה שנה. היה שם סיפור שיהודים קנו תמורת סכום כסף גדול מבנה כדי שישמש כבית חולים. אלא שמבנה זה היה ממוקם באזור ערבי והתושבים הערבים, שלא רצו שיהיה שם בית חולים יהודי, החלו להתנכל למקום. כתוצאה מכך חזרו בהם הרוכשים מכוונתם וביקשו למכור את המבנה בכסף ובסכום שיתקבל לבנות בית חולים במקום אחר. הם קיבלו הצעת מחיר נדיבה מאוד מקונים נוכרים ועלתה השאלה אם מותר להם למכור את המבנה מצד איסור 'לא תחנם' – לא תיתן להם חניה בקרקע.
לשאלה זו נדרשו מספר גדולי ישראל ביניהם רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט [הובאו דבריו בספר זכר שמחה סימן ריד] ובעל ה'תורת חסד' [רבי שניאור זלמן מלובלין, מתלמידי הצמח צדק, שעלה לירושלים ונעשה רבה של עדת החסידים בעיר, הובאו דבריו שם סימן רטו]. כולם הסכימו שהשיקול הכלכלי – כלומר עצם העובדה שיש צורך בכסף שיתקבל על מנת להקים באמצעותו בית חולים אחר – אינו מהווה סיבה להתיר למכור את המבנה לנוכרי. אולם בעל ה'תורת חסד' הציע הצעה אחרת [שם אות ז]; הוא הציע לא למכור את המבנה לנוכרי בכסף אלא לתת אותו לנוכרי ולקבל תמורתו מהנוכרי מבנה גדול יותר הנמצא במקום אחר. סברתו הייתה שכיוון שבסופו של דבר הנוכרי נשאר עם פחות 'חניה בקרקע' אין בכך איסור.
אלא שהגאון מטשיבין [דובב מישרים חלק ב סוף סימן מז וחלק ג סימן א] פקפק בעצה זו. הוא טען שלא בטוח שנכון לדון בזה על פי החשבון הכולל – האם סך הכל יש לנוכרי יותר או פחות חניה – אלא יתכן שיש לדון על כל יחידת שטח בפני עצמה. כלומר אם שטח מסוים נמצא בידי ישראל יש איסור עצמי להוציאו ממצב זה ולהעבירו לידי נוכרי אף אם בתמורה לכך יתקבל שטח גדול יותר. סברתו היא שיתכן שהיסוד של 'לא תחנם' הוא האיסור להפקיע את קדושת המקום [שמקום שנמצא ביד ישראל נתקדש בקדושת ישראל] ואם כן כל העברה של מקום יהודי לידיים נוכריות כרוך בבעיה עצמית של הפקעת קדושה ללא תלות מה מקבלים בתמורה.
אמנם למען האמת נראה שהדיון שם שונה בתכלית מנידון דידן. הדיון שם היה רלוונטי אלינו אם היו מציעים גם לנו לקבל תמורת אדמות מגרון אדמות שמוחזקות בידי ערבים, אולם במקרה שלנו לא הוצעו לנו כלל קרקעות של ערבים אלא קרקעות שכבר מוחזקות בידי ישראל, אמנם קרקעות שעוד לא קיימת בהן התיישבות יהודית, אך מכל מקום הן לא מוחזקות בידי גויים אלא הן חלק מתוכנית מתאר של יישוב יהודי קיים. בקיצור, כל הדיון של האחרונים הוא רק כאשר בתמורה לשטח שנותן היהודי לנוכרי הוא מקבל חזרה מהנוכרי שטח גדול יותר ולא כאשר הוא מקבל את השטח מיהודי.
מטעמים אלה ומטעמים נוספים לא הסכמנו לקבל את הסכם ההעתקה. זאת על אף שהיינו יכולים להרוויח ממנו רווחים רבים, הן מבחינת המקום – שהיינו עוברים למקום מרווח יותר, הן מבחינת הזמן – שהיו בונים שם עבורנו את הבתים בקצב מהיר יותר. אך כאמור – השתדלנו בכל שלבי המאבק לא לתת לשיקולים זרים להנחות אותנו אלא לעשות רק מה שנכון ואמיתי מצד טובת האומה וקידוש השם.
בשולי הדברים יש להעיר שהסירוב שלנו לעבור לאדם לא ביטל כלל את תוכניות הבנייה במקום החלופי. בגלל המחשבה של הרשויות שאולי כן נסכים לעבור נבנָה בינתיים גם המקום החלופי ועכשיו עומדת שם שכונה לתפארת, כך שהסירוב שלנו לא רק שלא החליש את ההתיישבות אלא חיזק אותה הן במובן האידיאולוגי והן במובן המעשי.
לסיכום: עוז וענוה
אם נסכם את האמור עד כאן, דיברנו מצד אחד על הצורך במאבק אידיאולוגי בלתי מתפשר לשם שמים ומצד שני על מאבק שאינו נובע מתוך עמדה נפשית אנטי-ממסדית אלא מתוך אהבה גדולה למדינה ואמונה עמוקה ברוחו הגדולה והבריאה של העם.
כיום ישנם מאבקים נוספים, לא רק על ארץ ישראל אלא בעיקר ביחס לסוגיות שונות של דת ומדינה, ונראה שנכון לאמץ דפוס זה גם במאבקים אלו.
נסיים בדברים שמביא הרב צבי יהודה בספר נפש הראי"ה [עמ' כא] על הדרך בה התמודד מרן הרב זצ"ל עם מצבים מורכבים מעין אלה, כאשר אהבת ישראל הגדולה שלו, רגישותו הרבה וענוותנותו העצומה, לא סתרו כלל את זקיפות הקומה והצבת העמדה ביחס לנושאים עקרוניים בדברים שבקדושה. וכך הוא כותב:
ומתוך אותו העוז העליון הלכה ונשגבה הענוה הפנימית, הגדולה מכולן, עם הגבורה הרוממה ומופלאה. "עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית, הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו וגם בענייני הנהגת הצבור, הייתה מתגלית שלהבת הקודש של ריתחא דאורייתא על ארבעה דברים אלה: [א] על חלול השם של הפקרות והתפרצות עבריינית; [ב] על ביזוי תלמידי חכמים וחלול כבוד התורה; [ג] על מזימת פרודים והתחלקויות ופגימות בקדושת אחדות כלל ישראל; [ד] על מאיסה בארץ חמדה בקנטור והלעזה עליה ועל פעולת ישובה, בהפרעה למהלך עבודת קדשה ובמעוט אמונה בהשגחה הא-להית והכרת מעשה ד' הגדול המתגלה בה.
בחיים התדיריים, שכולם היו תורה, הלא היה ממש שפל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד, אבל בהגיע עת עניינים כלליים, של שמירה מחלול השם בהפקרות עבריינית פומבית, של הרמת קרן התורה וכבודה, של הגנה על מצב הישוב בארץ וחיזוקו, של הגנה על עמדת כלל האומה בארץ וקדושת ירושתו, של קדוש שם ד' הגדול על מהלך תחייתו ועבודתה המדינית, של הצלת נפשות בישראל ושמירת קיום הישוב מתוכה, – אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה רבת העצה ואדירת התוצאות, כלפי קרובים וכלפי רחוקים, כלפי קטנים וכלפי גדולים, בבית ישראל פנימה ובאומות העולם מסביב, ודבריו, של ירא השמים הגדול, שתמיד דרש "והקדים את מורא שמים לעומת מורא בשם ודם", היו מוכרחים להיות נשמעים ולהשיג את מטרתם.
הרב צבי יהודה, ספר נפש הראי"ה [עמ' כא]
"ומתוך אותו העוז העליון" – האחיזה של הרב בתורה, 'אין עוז אלא תורה', "הלכה ונשגבה הענוה הפנימית, הגדולה מכולן" – הרב זצ"ל היה עניו שאין כדוגמתו, בעל יכולת התבטלות עצומה, ממש כאסקופה הנדרסת. ישנם סיפורים רבים על אנשים שביזו אותו ומררו את חייו, וכשאותם אנשים היו צריכים אחר כך עזרה הוא מיד נרתם לטובתם ללא כל היסוס. הענוה העצומה של הרב הלכה יחד "עם הגבורה הרוממה והמופלאה" במה ששייך לענייני כלל ישראל – שתי המידות הללו, הענווה והגבורה, היו אצל הרב בחוברת אחת באופן מופלא ולא סתרו אחת את השנייה. "'עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת'" – מלא עדינות, ענוה וטהרה, "'ובשעה שיצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ'".
וממשיך הרב צבי יהודה ומפרט את הדברים. "לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו" – כלומר לגבי כל מיני פגיעות פרטיות בו או בכבודו היה רך כקנה, "וגם בענייני הנהגת הצבור" – כלומר כאשר היה מדובר בענייני ציבור שלא היה להם מחיר אידיאולוגי לא היו לרב שום גינונים, הוא לא ביקש לעצמו שום מעמד או כבוד ולא התעקש על אצטלא דרבנן.
יחד עם הענוה ו'הרכות התמידית הבלתי-מוגבלת' "הייתה מתגלית שלהבת הקודש שלריתחא דאורייתא" כדברי הגמרא [תענית ד.]: "האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה", ומבאר שם רש"י: "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים לליבו יותר משאר בני אדם", כלומר התורה בונה בתלמיד חכם רגישות מוסרית מיוחדת. לכן, כשהוא רואה דבר שיש בו חילול השם, כואב לו מאוד וקפדנותו מתעוררת. כל זה אינו קורה למרות הענוה שלו אלא בגללהענוה שלו. הדבר היחיד שמרתיח אותו הוא הריתחא דאורייתא – הנאמנות שלו לאמת, לתורה ולרצון ד'.
"שלהבת הקודש שלריתחא דאורייתא" היתה מתגלה "על ארבעה דברים אלה" – בארבעה דברים הרב זצ"ל לא נשא פנים לאיש אלא נאבק עליהם בכל כוחו.
הדבר הראשון: "על חלול השם של הפקרות והתפרצות עבריינית" כלומר במקום שהיה חילול השם, בעיקר בפרהסיא, כגון חילול שבת, אכילת מאכלות אסורות, חוסר צניעות וכדומה. לדוגמא, ישנה אגרת [אגרות ד' החדשות אג' שלה נדפסה גם במאמרי הראי"ה עמ' 341] בה הרב מדבר על התרבות הבליינית המצויה ברחובות בחריפות נוראה ובכאב עצום. וכך הוא כותב: "האם באמת אין לנו עסק אחר וצביון אחר בארץ ישראל כי אם להכניס לתוכם את הפסולת של כל המנהגים הגרועים אשר לעמים?!… כלום חסר לנו בימים הללו כי אם שטיפה אחרי ריקודים ומחולות מכל המינים, אבדת כסף וזמן, התמדה בבתי הראי-נוע ותעלוליהם ועוד כאלה?!" הוא ממשיך וכותב: "האם נשינו צריכות דווקא ללכת אחרי האופנה היותר פרוצה והכל כדי לחקות את הנימוסים של אירופה הגוססת?!". דווקא לאגרת החריפה הזו נותן הרב את הכותרת 'פצעי אוהב', רצונו לומר: אני פצוע כל כך דווקא בגלל שאני כה אוהב אתכם. בסיום האגרת הוא כותב: "סלחו על בטויי הקשים היוצאים מקרב לבב המלא לכם אהבה וכבוד אין קץ". הדברים הללו כאבו לרב עד עמקי נשמתו ולכן הוא דיבר עליהם בזעזוע גדול.
הדבר השני: "על ביזוי תלמידי חכמים וחלול כבוד התורה". כלומר, אם חס וחלילה ביזו תלמיד חכם, הרב זצ"ל לא נח ולא שקט עד שדאג שתהיה על כך מחאה חריפה ושהביזוי לא יימשך חלילה.
דבר שלישי: "על מזימת פרודים והתחלקויות ופגימות בקדושת אחדות כלל ישראל". את הנקודה הזו צריך להבין. הרב לא חשש ממאבקים אידיאולוגיים, אך הוא לא הסכים בשום פנים ואופן עם הגישה שמנסה להוציא חלקים מכלל ישראל החוצה. הוא לחם בתפיסה הסקטוריאלית בה כל סקטור אומר על חברו: 'אם הם לא חושבים כמונו אין לנו עסק איתם', את זה הוא לא קיבל בשום פנים ואופן. יש לנו עסק עם כולם ואנחנו דואגים לכולם. כולם אחינו בני ישראל וכולם בונים יחד את האומה הישראלית.
עם זאת, הרב לא התכוון שצריך רק להיות נחמד לכולם כדי שלא יהיו פירודים. ההיפך הוא הנכון, הוא סבר שהעמידה על האמת והמאבק עליה הם אלה המונעים פירודים והם השומרים על אחדות העם. כך נשמר הלשד הפנימי של האומה ונשמרת קדושת ישראל שהיא התיומת המחברת את חלקי האומה יחד. ומכל מקום, אל מול ניסיונות שונים לפצל את האומה ולהפריד אותה לקהילות נלחם הרב בכל תוקף.
הדבר האחרון, שהוא קשור מאוד לנושא שלנו: "על מאיסה בארץ חמדה בקנטור והלעזה עליה או על פעולת ישובה" – אפילו אם המאיסה מתבטאת רק בקנטור והלעזה, או "בהפרעה למהלך עבודת קָדשה" – ניסיונות להפריע באופן מעשי להתיישבות בארץ ישראל, "ובמִעוט אמונה בהשגחה הא-להית והכרת מעשה ד' הגדול המתגלה בה" – לא רק הפרעה מעשית להתיישבות, אלא גם חוסר הכרה בקידושהשם העצום המופיע בתהליך 'שיבת ציון' וחזרת עם ישראל לארצו. הרב נאבק נגד הדברים הללו בנחישות גדולה.
וכאן חוזר הרב צבי יהודה לחשבון של הענוה והגבורה: "בחיים התדיריים" של הרב, "שכולם היו תורה, הלא היה ממש שפֵל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד" הרב לא החזיק מעצמו מאומה! "אבל בהגיע עת עניינים כלליים, שלשמירה מֵחִילול השם" בארבעת הנושאים הללו: "בהפקרות עבריינית פומבית" נגד קדושת ישראל, למשל בענייני משפחה או חילול שבת; או "של הרמת קרן התורה וכבודה" לעומת ביזוי תלמידי חכמים; "של הגנה על מצב הישוב בארץ וחזוקו", ו"של הגנה על עמדת כלל האומה בארץ וקדושת ירושתו, של קידוש שם ד' הגדול על מהלך תחייתו ועבודתה המדינית, של הצלת נפשות בישראל ושמירת קיום הישוב מתוכה – אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה רבת העצה ואדירת התוצאות" – כלומר הרב טיכס עצה בעניינים אלו, הוא התאמץ מאוד בשבילם והשקיע זמן ואנרגיה רבים במציאת הדרך הנכונה להיאבק על קודשי ישראל. כיוון שהרב כל כך מסר על זה את הנפש, לכן היו למאבקיו גם תוצאות אדירות, "כלפי קרובים וכלפי רחוקים, כלפי קטנים וכלפי גדולים, בבית ישראל פנימה ובאומות העולם מסביב" – כלומר, הפעילות של הרב הכתה גלים והשפיעה במעגלים קרובים ורחוקים,
"ודבריו, של ירא השמים הגדול, שתמיד דרש 'והקדים את מורא שמים לעומת מורא בשר ודם', היו מוכרחים להיות נשמעים" – 'מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים' – "ולהשיג את מטרתם". בגלל שהרב היה כל כך נאמן לאמת בלי שום חשבונות פרטיים, לכן לא היה ניתן להתעלם מדבריו, ומכוח זה הייתה לו גם הצלחה וסייעתא דשמיא.
ברוך ד' אנו שבים ובונים את היישוב, מתפשטים ומטפסים חזרה למעלה. בעזרת ד' הרכס כולו עוד יהיה מיושב, כולל המקום שעזבנו. ומהרה יתקיים בנו "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" [ירמיהו לא ג], ואור חדש יאיר על ציון ועל מקראֶהָ ועל כל מרחבי ארצנו, במהרה בימינו.