נכתב בין השעות 3:00-4:30 לפנות בוקר, מי היה מאמין שאני לא אירדם בשעות כאלה…
"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
חברים, ניצבים אנו פה ליד מקום בית קודשי הקודשים שלנו, ליד מקדש המעט שלנו שחרב, ונתרחקנו, מעט, מעל אדמתנו. לא על ידי בבלים חרב המקדש, לא נגזרה הגזרה ע"י היוונים ואף לא יד הרומאים הייתה בבית המקדש המעט שלנו ואפילו לא הערבים. את ישובנו החריבו אחינו בני ישראל.
אכן בלתי נתפס מדינת ישראל החריבה ישוב שלם על לא מאומה.
ודאי קראנו כולנו את הסיפור על בגדי המלך החדשים ולא האמנו שסיפור כזה אכן יכול להתרחש במציאות, ונשמנו לרווחה כשהילד צעק. אצלנו מבחינה זו הרבה יותר קשה. צעקנו, צעקנו חזק, זעקותינו אולי לא חדרו לכל הלבבות אולם נשמעו היטב היטב באוזני נבחרי העם ושופטיו. וכבר אמר החכם מכל אדם 'מקום המשפט שם הרשע'. ולדרג המדיני הרפה וחדל האישים, ולרשעי הפרקליטות נתפלל עליכם שתשובו בתשובה, שתשובו להיות עצמכם, יהודים גאים בעמם ומולדתם, לפחות, אם לא גאים ביהדותם.
לנגד עיני עומד שירו המצמרר של אלתרמן שאולי יכול להסביר, ולו במעט, את פעילות השטן שהשתלטה על מערכת המשפט.
"אז אמר השטן הנצור הזה, איך אוכל לו?
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו, ואמר:
לא אטול כוחו ולא רסן אשים ומתג ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם
רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק
כך דיבר השטן וכמו חוורו שמיים מאימה בראותם אותו בקומו לבצע המזימה."
אנו נלחמים על הצדק הפשוט והטבעי של שיבת ציון, תקומת ישראל במולדתו. אוי לו למי שמפריע לאיחוד קדוש זה.
בחודש האחרון מחשבות רבות ומנוגדות מטלטלות אותנו. אני זוכר שהתייעצתי עוד לפני העקירה לגבי ברכת דיין האמת. נעניתי שאומנם כתוב שעל בשורה רעה מברכים 'דיין האמת' אך בפועל לא נוהגים לברך כך אלא על שכול. הדוגמה להמחשה הייתה שעל גנבת רכב אין מברכים דיין האמת, וחשבתי שברצף הקושי והצער שבין גנבת רכב לשכול, העקירה נמצאת קרוב בהרבה לתחום השכול.
ובכלל מצבים של אובדן ושכול הנם הזמן לחשבון נפש ולקבלת פרופורציה על החיים ומוגבלותם.
אנו בעיצומם של הימים הנוראים, נוראים באמת. ואני/אנחנו השנה יותר מתמיד שפכנו שיחנו בלב דומע לפני אדון כל על חורבן הבית. מחורבן הבית האישי, משפחתי והישובי הרגשנו וחשנו עמוקות את צער השכינה הגולה ממקומה, את החוסר בבית השם שצריך להיות נישא על ראש ההר לא בשיפולי הגבעה או בכותל.
למדנו על בשרינו את מגבלות החומר, כולנו כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכחלום יעוף – ואתה הוא מלך חי קיים.
אנחנו, כולנו, שביתנו היה בבחינת קודש להשם, צריכים על אף הכאב העצום והקושי הנורא להיות ניצבים כולנו ולומר: השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך.
להיזכר בסיפור על ברוריה שמתו בניה בשבת קודש ולומר תודה להשם על הזכות הגדולה והנפלאה שהייתה לנו, ובע"ה תשוב ותהיה, לחיות לבנות ולהיבנות במגרון של מעלה.
תודה שזיכיתנו לחיות בגן עדן בעולם הזה.
בצידוק הדין אומרים : " הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" אל אמונה – רש"י – לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו להיאמן את דבריו. בהמשך צידוק הדין אומרים " ותאמר למלאך הרף ידיך" אנו מתחננים, אנא השם תאמר למלאך החבלה די, די להרס וחורבן. עשה שנהיה האחרונים, חוס ורחם עלינו. הצל נא את שכננו היקרים בגבעת אסף ובעמונה ועוד ועוד… מגורל העקירה, עשה למען שמך הגדול, עשה למענך אם לא למעננו, עשה למענך והושיענו.
אנא, …מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
כאמור, החורבן והכאב קשים מנשוא ובזמן זה יותר מתמיד נשתדל להתחזק בכוחנו ואמונתנו, כמאמר שיר של יום של שבת קודש "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" בבוקר – ביום העצמאות קל לדבר על חסדים, ראשית צמיחת גאולתנו, בחושך-בעקירה נאמין שגם רע זה יביא טוב לעם ישראל.
ושיר אחרון המתנגן בראשי בשעה האחרונה ואיני יכול בלעדיו הלא הוא שירו של אבא:
אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש
לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש כי מן האבנים האלה יבנה המקדש
ייבנה ייבנה ייבנה המקדש
אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר
אם בהר נטעת ארז ארז במקום דרדר
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.
בבניין ירושלים ננוחם
איתי