מגדל המים והקראוונים שהובלו מושפלים השבוע אל תחתית ההר סימנו נקודת ציון משמעותית נוספת בדרכה של ההתיישבות. עוד מאבק במגרש המשפטי לא צלח. אף אחד לא מאמין שהיכל הצדק הזה אכן עוסק בצדק או בבירורו. אפילו יריב אופנהיימר יודע שחלקת האדמה היפה הזו לא חוזרת לערבי כלשהו. גם שלום עכשיו יודעים שהמאבק כאן איננו על צדק אבסלוטי או על זכות קנין של פלח ערבי. וודאי לא בזכויות קניין של יהודים עסקינן. מה כן?
אולי כדי להבין מה עובר על ההתיישבות ועל דימויה בעיני עצמה נזכיר נקודות נוספות שמשיקות למאחזים ולגבעות ולעובדה שהם הולכים ונעלמים מהנוף שלנו. הגיאוגרפי והאידיאולוגי.
הסברה- בעשור האחרון פורח ומשגשג ביו"ש מפעל ההסברה. אחרי שנים רבות שעניינה אותנו האדמה, התחלנו להתעניין גם באנשים ובתפיסות שלהם. והאסטרטגיה ההסברתית הייתה חדה וברורה: 'בכדי להגיע לדעת הקהל בתל-אביב אתם צריכים להיות בני אדם' והיישום היה מיידי. יש לנו תיירות, אנחנו לא כל כך קיצונים, גבינות, יין, אנחנו יודעים ליהנות ו..כן, אנחנו בעצם נורמאלים. זה היה (ועודנו) הקו ההסברתי – אנחנו נורמאלים.
פוליטיקה – למדנו את חוקי המשחק. הבנו שחלק לא קטן מההחלטות החשבות מוכרע במגרש הפוליטי, והתחלנו לשחק שם. פקדנו מתפקדים, התקבלנו כחברי מרכז, התחלנו ללחוש באוזני השרים והבכירים שעתידם הפוליטי בידינו, לחצנו כשהיה צריך ותגמלנו מעל גבי העיתון גם כשלא תמיד היה צריך. למדנו את המסלול של התקציבים והשתפשפנו בעסקים של 'תן וקח' עם פקידי האוצר.
משפט- עשרות רבות של יישובים מאחזים וחלקות אדמה ביו"ש עומדים בכל רגע נתון כחלק מעתירה משפטית דורסנית שכותרתה 'גזל אדמות' 'רמיסת זכויות הפרט' ועוד ועוד. גם במגרש הזה התחלנו לעבוד. עורכי דין מהשורה הראשונה נשכרו, את המדרגות לבג"צ אנחנו מכירים בעצימת עיניים והצלחנו גם לרכוש כמה עמיתים בפרקליטות.
אבל הרוח. מה קרה לרוח בכל השנים האלו?
כשאתה מתאמץ להסביר כמה יקבים יש לך ואיך אתה אוהב ליהנות מהחיים כמו בתל אביב וכמה אתה נורמאלי מאוד קשה להסביר למה לגור ביישוב מרוחק ומבודד, אי אפשר להסביר למה אתה מסכן את חייך בנסיעה בכבישים חשוכים בין אבנים ויריות וכן, גם התחושה שאתה חלוץ כי אתה מתנדב ל3 וועדות ביישוב גם קצת מתקהה. ה'יחד' כבר לא אותו 'יחד'. הקהילתיות משתנה ואתה נהיה נורמאלי.
כשאתה משחק את כללי המשחק הפוליטי אתה גם צריך לוותר, אתה גם צריך להתחיל להבין את שיקול הדעת של היריב, כי אחרת אתה סתם קיצוני, אתה מתחיל להבין למה לפעמים צריך לשחרר איזה מחבל אחד או שניים, אתה כבר לא מסתער על כל פוליטיקאי באמצע הלילה כי את ההסכם כבר עשו מנהיגי ההתיישבות ערב קודם. איתך או בלעדיך.
כשאתה מנהל 50 תיקים בבג"צ ומבקש להצטרף כמשיב לעתירה, אתה מתחיל להסביר למה יש לך זכויות קניין או למה אין, אתה מתחיל לחשבן מה יגיד הדין הבינ"ל בעתירה שלך והכי גרוע- אתה תרכין ראשך בהסכמה כשבג"צ ידרוש לפנות יישובים שלמים כי 'אין מה לעשות. זה רשום על שמו של ערבי שעדיין לא הוכיח את בעלותו'.
והרוח. הרוח, איפה היא?
אדם נורמאלי כבר לא מתגנב באמצע הלילה עם קראוון על גבעה, קבלן קולות שותק אפילו כשמקפיאים את מועצת התכנון העליונה בכל יו"ש והבקעה ועו"ד ירא שמיים מתחיל להאמין שהדיון על בעלות הקרקע זה העניין וזה לא רק כלי משפטי.
את הרוח לקחו לנו. במרחב הזמן בין פרשיות משפטים למעשה המשכן, לפעמים מגיעים בטעות גם למעשה העגל. כי כולם מסביב רוצים שנהיה נורמאלים. שנוכל לעשות הסכמים, קצת. לשחרר קצת מחבלים, לפנות קצת יישובים, להסכים לדיל פוליטי קטן. וברגע שאתה נכנס לתוך המגרש אתה כבר לא מוביל אותו. אתה לא מוביל את השיח, אתה לא מושך קדימה אתה לא מסמן יעדים וחותר אליהם בכל הכוח כי לכל משחק יש את הכללים שלו. ואנחנו כבר לא רוצים להפסיד. אפילו במחיר של האמת שלנו. כי גם באמת שלנו אפשר לסחור. וזו השאלה-
האם נדע להמשיך ולעמוד על האמת ועל האידיאלים הגדולים או שנשחק את המשחק?! גם כשנהיה בעצמנו שרים בממשלה, גם כשנהיה בעצמנו פקידים בפרקליטות? את המסגרות המעשיות לא צריך לשנות ולא לפנות. צריך להמשיך לעסוק בהסברה ולא לפחד לרגע אחד להגיד שיש לנו זיק בעינים כי אנחנו עם ישראל שחזר לארץ שלו להקים כאן ממלכת כוהנים. הפוליטיקה צריכה להיות כלי להובלת העם ולא אמצעי סקטוריאלי. כשצריך להגיד לא, אומרים לא! ופתאום כולם יבינו שיש קו אדום. וגם בתחומים שיש בהם דרך ארוכה צריך לזכור את העקרונות האלו. זה המבחן לאורך הדרך – האם כשנדלג בין מעשה המשכן לפרשיות משפטים נעשה בסוף עגל או נדע לבנות משכן בתוכנו.