1. "מאויבי תחכמני"
אני למדתי המון מפרקליטות המדינה, אלו שעומדים מאחורי הקלעים של המלחמה המשפטית בכל מה שקשור לקודשי ישראל ולארץ ישראל:
אסור לוותר על שום דבר מהותי!
היה דבר שנקרא 'הסכם מגרון', הוא לא קרה כי בג"ץ ביטל את הסכם מגרון, בשביל בג"ץ אם יש פתרון משפטי אבל הוא לא כולל פינוי והריסה של הישוב, אז זה לא פתרון טוב.
בהסכם מגרון שנחתם כחצי שנה לפני הפינוי בעצם אנחנו אמרנו: אנחנו נסכים לחתום עם הסכם שאומר שייתנו לנו שלוש שנים על מנת להסדיר את מעמד הקרקע במגרון, במגביל תיבנה שכונת קבע בגבעת היקב, על הצד שלא נצליח להסדיר את מעמד הקרקע, אך אנחנו התעקשנו על כך שלא תהיה התחייבות שלנו להרוס או לפנות את הישוב. זה בעצם היה מהות ההסכם, כאשר שׂרי הממשלה ואנחנו ידענו שיש לנו רכישה כבר במגרון וכאשר יהיה לנו שלוש שנים לטפל בעניין זה בעצם אומר להשאיר את היישוב על כנו.
למרות זאת היה לנו חשוב מאוד שלא יהיה נוסח כזה שאומר שאם לא תהיה הסדרה, אז יש הסכמה שלנו לפינוי והריסת הישוב, גם אם בפועל היא לא תהיה רלוונטית כי האמנו שבהינתן שיש לנו לנו זמן, הישוב יוסדר והפינוי ימנע.
במשך שבועות של מו"מ ודיונים, הפרקליטות לא הסכימה בשום אופן שיהיה משמע ב'משהו' שהיא מוותרת במשהו על אי-הזכות של עם ישראל בארץ ישראל, שיהיה ניסוח כזה שלא כולל התחייבות שלנו לפינוי. בסוף נמצא איזשהו נוסח ביניים.
זו היתה מלחמת עולם של משפטנים, ואני למדתי מזה המון. אסור לוותר על שום דבר מהותי בחיים! גם אם הוא רק הצהרתי. את מה שהם מבינים כל כך טוב, שהתודעה היא יסוד הכל, אנחנו חייבים גם כן להפנים ולסגל כדרך חיים. לא מספיק לדאוג למה שיקרה בפועל, הכרחי לדאוג קודם כל לעמדה הנפשית, לאידיאולוגיה שלנו וזה לא יפתר על ידי פתרון מעשי מוצלח כזה או אחר.
2. להשתמש ב״ידי עשיו״ – רק כשזה לשם שמים מובהק
ביום רביעי, כמדומני, בג"ץ 'הורה' (אני בכוונה נוקט בניסוח הזה כי בשנים האחרונות בג"ץ לקח לעצמו את תפקיד הרשות המבצעת ממש) לפנות את מגרון תוך ארבעה ימים או שבוע, אני לא ממש זוכר, אנחנו היו לנו איזה 24 שעות של התייעצויות, וביום חמישי הבנו שזה סופי, המדינה הולכת על זה, הצבא הוריד פקודה, וביום ראשון בבוקר יש פה יס"מ שמתחיל לפנות. עשינו ישיבה מאוד ארוכה מה לעשות, לא היה לנו הרבה מה לעשות במצב שנוצר. אבל החלטנו שני דברים:
- מעכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על זה ש"זה יגמר בשני ישובים לפחות״.
- מרגע זה והלאה, כאשר הפינוי הוא מעשה גמור, אין לנו כבר תועלת ממשית, למען מניעת הפינוי, מהדיבור שלנו בתקשורת. כיוון שכך הרי שמעתה והלאה, כל מה שניתן לעשות דרך התקשורת זה לפרסם יותר ויותר את דבר הפינוי ו"לצרוב אותו בתודעה". למרות השיקולים שזה עשוי להועיל במשהו כזה או אחרת, אנחנו סברנו שמדובר כאן בעיקר בהעצמת החילול ה' נהגדול שעממשלת ישראל נכנעת לבג"ץ והורסת ישוב בארץ ישראל. ואנחנו לא היינו מעוניינים להעצים עוד יותר את החילול ה' הזה. לכן קיבלנו החלטה שאנחנו מנתקים מגע לחלוטין עם העיתונאים. אנחנו לא מתראיינים יותר, לא מקיימים אירועים שמיועדים לחשיפה בתקשורת וכו'.
יצאנו מהישיבה, נתַנו הודעה מאוד קצרה לתקשורת שמגרון תהייה לבסוף, לפחות לשני יישובים, וזהו, לא היינו מוכנים להגיד כלום. מאז ועד הרבה ימים אחרי הפינוי, לא נתנו ראיונות לתקשורת למרות שהכתבים מאוד רצו לצלם את הדמעות, את הילדים ההמומים, את הנשים הכואבות, את כל העצב והכאב של הפינוי. אנחנו עם זה לא שיתפנו פעולה.
צריך לומר את האמת שישנם עיתונאים שמנקודת המבט שלהם הם עשו הכל למען מגרון, ייצגו אותה בכבוד במערכת שלהם, הוציאו ידיעות בעיתויים טובים למגרון וכו', ולמעשה עם יישום ההחלטה שלנו לצמצם בחילול ה' הגדול שנעשה, הסתכסכנו באותו רגע באופן אישי ועמוק עם הרבה עיתונאים, וביניהם כמה מהבכירים שבהם, שהרגישו שהם עזרו למגרון והם ייצגו את מגרון, אנשים מסלתה ושמנה (אם אפשר להגדיר ככה את ה[ידידות/רדידות?] הזאת של התקשורת הישראלית), והם פשוט כעסו עלינו. ואכן זה בא לידי ביטוי באיך שהם סיקרו את הפינוי בלעדינו, אבל אנחנו ניתקנו איתם מגע לחלוטין, מתוך ההבנה שאנחנו באנו לשמור על מגרון, תקשורת זה אמצעי, אם הם לא משרתים את המטרה, אם עכשיו במקום לסייע לנו במניעת חילול ה' של הריסת ישוב בארץ ישראל הם מתוקף תפקידם עסוקים בהגברת חילול ה' על ידי פרסום הפינוי וההריסה, אז אנחנו לא אתם, נקודה.
3. הפעולה לשם שמים – מרוממת את כל הפועלים אותה
ביום של הפינוי, הגישה הציבורית של מגרון היתה שאנחנו מנתקים מגע עם כוחות החטא. כלומר, כשהצבא והמשטרה עסוקים בחטא אנחנו לא חברים שלהם.
כל אחד עשה את זה בדרכו וכו', אבל הכלל הוא שהם עוסקים בחטא, והם מאוד רוצים את שיתוף הפעולה אתנו, כנראה כדי שהחטא לא יראה כל כך חמור, ואנחנו ניתקנו מגע לחלוטין. בין מי שפינו אותו, בעדינות, בין מי שפינו אותו בכח ובין מי שניתק מגע, עלה עם הילדים על הרכב ונסע.
ואני זוכר, בשעה 12:00 בערך של יום הפינוי,(בצהריים) אבי רואה שהיה אז ראש המועצה, היה על הגבעה למעלה, אחרי שכל התושבים פונו, ומתקשר אחד העוזרים שלו, הוא ביקש ממנו לדבר אתי, דיבר איתנו, ואמרו: "תשמעו, משרד הביטחון כועס עליכם ברמות, הם רוצים לנקום בכם. מה הנקמה? הם תכננו פינוי מסודר, ביחד עם המשפחות, עם המשאיות וכו'. אם תוך שעה כל 15 המשפחות שהם תכננו לפנות להם את הבתים היום, לא מתייצבים בפתח הבתים וביחד עם משרד הבטחון (זה היה החשוב להם) מפנים, אומרים איך להעמיס את המשאיות וכו', הם יעשו מה שבא להם". דיברתי עם אבי, אמרתי לו: "מה זה אומר 'יעשו מה שבא להם'?". הוא אמר לי בערך כך: " יש לך רכוש בבית – אני אגיד לך את האמת, אף אחד לא יהיה אחראי לך על הרכוש בבית, מאל"ף עד תי"ו".
אז אמרתי לאבי: זאת לא החלטה שלי וגם לא של מטה המאבק, אני רוצה שזו תהיה החלטה של כל משפחה בפני עצמה" אנחנו לא מדברים בשבילם.
אני עברתי אחד אחד, 15 משפחות, בין אם זה היה כאלה שתמכו בקו הציבורי של מגרון, בין אם זה היה כאלה שהתנגדו אליו בחריפות. אני עברתי אחד אחד, ודיברתי עם שני בני הזוג בנפרד, בלי שאף אחד אחר שומע, כדי שלא יהיה לחץ חברתי. אמרתי להם: "אתם מקבלים את ההחלטה שלכם, ואף אחד לא יידע מה קיבלתם, ותעשו מה שאתם רוצים! יש את ההחלטה הציבורית, אבל האדם הפרטי לא חייב ברמה האישית להיות חסיד. מה אתם רוצים?".
ו- 15 משפחות אמרו: "אנחנו לא משתפים פעולה עם כוחות הפינוי. זאת ההחלטה הערכית שקיבלנו. שיעשו מה שהם רוצים!".
וזה מה שהיה. והם התפוצצו מזה. בקשר ל'אי-לחיצת היד' שהזכיר הרב איתי, – זה גם היה אי-לחיצת-יד ציבורית, והם נקמו. אני נכנסתי לבית שלי, לדוגמה, כל הציוד של הבית היה במערום, כל הציוד כולל הרהיטים, מכשירי החשמל, כולל הכל, היה מערום כזה גדול כאשר חפצים שונים קיבלו את המכות שקיבלו. הטילו הכל במרכז החדר כמו ערימת אבנים והלכו.
זה לימד אותי מאוד, הנקודה הזאת של העוצמה והרוממות שקהילה התרוממה אליה. כל הזמן אמרו לנו: "אתם דואגים לאידיאל – מה עם הקהילה?". אבל אתה ראית שהקהילה התעצמה מאוד והתעלתה מאוד בתקופת המאבק. [?] גם אלה שלא הסכימו עם הדרך של המאבק! אבל כיון שהם הבינו שזה הכל פה עניין לשם שמים – אז הם התעלו מאוד מעל העניינים הפרטיים, וברוך ד' הגיעו למדרגות האלה.
4. סוף הטובה לבוא
כיום, 9 שנים אחרי פינוי והריסת מגרון, אפשר לראות שהעמידה על העקרונות שלנו לא רק שהיתה נכונה אלא היא אף היתה משתלמת. אמרו לנו שבדרך שלנו לא נגיע לכלום, שמגרון בוודאות תפונה וההתיישבות רק תפסיד מהעניין. אנחנו לא הסכמנו לתת יד להריסת הישוב, התעקשנו לשמור על המקום בכל מחיר, אך באופן זמני לא הצלחנו, מגרון פונתה.
כיום:
- גם אושרה תב"ע ונבנתה שכונה גדולה באדם מזרח, בעקבות פינוי מגרון.
- גם אושרה תב"ע לברוכין, סנסנה ושבות רחל.
- גם אושרה בסופו של תהליך מייגע, תב"ע לגבעת היקב ובתינו נבנים בה, דבר שמנציח את האחיזה שלנו ברכס.
- ולאחרונה, גם נרשמה החלקה הראשונה במגרון העליונה, על שם הרוכשים היהודיים, בטאבו. ועוד היד נטויה ליישב את מגרון העליונה ואת הרכס כולו בע"ה במהרה.
את מה שרצו לתת בתור אתנן למתפנים, נאלצו לתת בכל מקרה, מבלי לאלץ את המתיישבים לכפור בארץ חמדת אבות, והמתיישבים לא מעלו בתפקידם ולא הסכימו להרס ופינוי הישוב. העמידה על האמת היא זאת שמילאה אותנו כוחות חיים להיאבק להקמת הישוב החדש ולהמשיך כל העת להיאבק לחזרה מחדש גם לישוב הישן.
וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה׳ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.
(יחזקאל לו)