הפוסט ״בהר הטוב הזה״ – קליפ הופיע לראשונה ב-מגרון.

היה זה כמו חלום. כשאתעורר יהיה כאן רעש, הרס וחורבן והמקום הזה יחדל מלהתקיים. רציתי לזעוק. שמש במגרון דום. דוווום.

השמש לא שמעה את צעקתי. אט אט החלה לצאת מנרתיקה ולהאיר את העולם. 

יום חדש, שבוע חדש, פרק חדש בתולדות מגרון.

רציתי לחרוט על לוח לבי את הנוף, לזכור כל סלע, כל רגב, כל עץ וכל בית. 

ככה רציתי לזכור אותה. 

בנעוריה, במלוא הדרה ויופייה, כשהיא במיטבה. צעירה וראשיתית, אוחזת בהר. 

המשכתי בסיבובי דרך פינת החי, מגדל המים והגעתי הביתה. נזכרתי שעלי להשקות את הפרחים ששתלנו לפני חודש. אמנם ידעתי שקיצה קרב, אך רציתי לשמח אותה. ואין האדמה שמחה אלא בפרח ועץ.

העפתי מבט אל עבר השלט שתלינו על ביתנו "עוד אבנך ונבנית".

נכנסתי הביתה מנסה לשמור על שפיות ושגרה. הילדים התעוררו וישבנו לאכול ארוחת בוקר בנחת. 

ואז החלו הניידות להגיע. אחת אחרי השנייה נכנסו למגרון וחנו בחנייה, שבימיה הטובים של מגרון, הייתה שמורה למבקרים מסוג אחר. את הילדים שלחנו בהסעה של חיימי. הם, הילדים, נסעו להם לעוד יום בבית הספר. יום שגרתי למדי. אולם בשונה מתמול שלשום, בתום יום הלימודים, האוטובוס לא יעפיל אל פסגת ההר בתנועות סיבוביות. מגרון-של-מעלה איננו עוד ביתנו.

כשחזרתי מהתחנה, פנתה אלי בחורה צעירה ושאלה אותי אם אני גרה כאן. הנהנתי בראשי. "הגעתי מאשדוד להיות איתכם ביום הקשה הזה", הסבירה לי. התרגשתי.

התכנון המקורי היה שאני אקח את איתי לגן המאולתר בעפרה ואחזור לזירה. ביציאה מהישוב חלפתי על פני השער הצהוב. או אז הרגשתי שמשהו בי נדם. 

ובאותו רגע, גמרתי אומר בלבי, "עוד אבנך ונבנית".

דמעה ירדה מעיני. ידעתי, שגם אם אחזור לכאן, זה לא יהיה אותו מגרון. 

כשהגעתי לעפרה, לא היו בי כוחות נפש לחזור לשם, למעלה ההר. עצב וכאב עמוק השתלטו עלי. 

תושבי הישוב החלו להגיע מזירת הקרב ובאו ונקבצו במדרשה בעפרה. כל אחד בחר את דרך פרידתו מביתו.

האירוע שפרץ את סכר הדמעות הייתה שיחה סתמית, לכאורה, ששמעתי באחד מחדרי המדרשה. 

אמא נתנה לבתה בת הארבע אצבע שוקולד.

הבת: "אני שומרת את זה לבית". 

האם: "את זוכרת מה אמרתי לך, שאין לנו בית".

אין לנו בית. אין לנו בית. אין לנו יישוב, שם במעלה ההר, בכיפת הפסגה. אין לנו בית.

ומאותו הרגע, שטף הדמעות לא נעצר.

כשחזרנו לארוז, ראיתי אותה מוטלת ללא רוח חיים. המעון, שרק אתמול השתוללו בו זאטוטים, הפך לחמ"ל. סבלים העמיסו עשר שנות חיים על משאיות, בעלי מלאכה ניסרו הרחבות. ילדים וילדות לא שיחקו ברחובותיה. אופניים היו מוטלים בצידי הדרך מחכים לרוכבים הצעירים. גני השעשועים עמדו ריקים ומרוקנים. נשמתו של המקום פרחה. 

בימים הבאים נחרב המקווה, בית הכנסת פורק לגורמים, הבתים נהרסו אחד אחרי השני. מגרון שדה תיחרש.

מגרון, למעט חלקה עשר, נותרה שוממה. 

ובלבי, מהדהד הנדר שנדרתי-נדרנו "עוד אבנך ונבנית". 

וקול חרישי עלה מן ההר "ונבנית…ונבנית…ונבנית".

הפוסט יום אחרון במגרון הופיע לראשונה ב-מגרון.

לא הצלחתי להסתיר את שאלתי: מה תפקידנו כעת? מי נושא בתפקיד? ומי הם ממשיכי דרכם? ברור היה לי שאנשי ההתיישבות אשר בנחישות גדולה ובתחושת שליחות מחזיקים גם כעת באדמותיה האהובות של הארץ הזאת אלו הם שיבטיחו את המשך תהליך שיבת ציון ושכלול הקמת המדינה. אנשי מגרון הנפלאים, הנאמנים לעמם ולמולדתם, אינם עומדים במערכה על ביתם הפרטי וכמו אותם אנשי זיכרון שלפני 130 שנה, כך גם הם נאבקים על זקיפות הקומה של עמנו בארצנו, על האמונה בנצח ישראל. וכעת נאבקים על דמותה של מדינת ישראל, על השפיות וההכרה בצדקת דרכנו, על הידיעה שלא ארץ נוכריה לקחנו לנו כי אם שבנו אל ארץ חיינו וערי אלוקינו מתוך הכרה ברורה כי יד ההשגחה העליונה היא שהביאתנו עד הלום.

הניסיונות והאתגרים ביחס להתיישבות בארץ לובשים ופושטים צורה, אך מכנה משותף יש להם שהם מכשירים ומדריכים אותנו לקראת הבאות. ככל שהניסיון יותר גדול יהיה זה סימן בידינו שיש בו קריאת כוון להרמת קומה גבוהה יותר של ישראל בארצם. מאמינים אנו שיש בקשיים להביאנו להבנה עמוקה יותר בצפיית הישועה, להכשרת הלבבות להתקדמות מהלך גאולתם של ישראל. 

המאבק המשפטי של שליחי ההתיישבות במגרון ת"ו, הם מהמכוון האלוקי להרימנו קומה חדשה. החולשה של היתפסות ל'פורמאליות משפטית' אשר זועקת חמס ורוצה לעורר כוחות של הרס וחורבן אינה מרכז סוגיית מגרון! היא גורם מניע לנו להתאמץ, לחבב ולקשור אותנו ואת עמנו לנחלת אבות! שהרי כל משפטן המכיר את הסוגיה המשפטית של מגרון לא מבין מדוע יש צורך בהרס וחורבן! הסתר פנים זה סימן הוא בידנו שהמאבק על הארץ דורש מאתנו כוחות מיוחדים.

כמאמינים בני מאמינים, בטוחים אנו שכוחו הנצחי של עמנו, העומד כארי מול כל מעכבי תקומתו, יתגלה ביתר שאת וביתר עוז, כי מכל הקשיים החולפים נצא חזקים יותר ואיתנים יותר. נקראים כולנו, לפעול למען מגמה זו של העמדת מקומה הראוי של ארץ ישראל בחיינו הציבוריים וביטול מחשבות החולשה בדבר הרס וחורבן של מקום משכיות כמגרון ת"ו.

עלינו לדעת שריבונו של עולם שולח את האנשים המיוחדים למקומות המיוחדים, הבריח התיכון המבריח את רצף הדורות והשליחים הנאמנים של עמנו מאנשי העליות הראשונות, דרך אנשי ההתיישבות החדשה, מתיישבי גוש קטיף, יו"ש, חברון והגולן ואנשי שדרות ועד לאנשי מגרון היקרים, הוא גודל הכוחות והאמונה של המתיישבים. ואם יד ההשגחה העליונה כיוונה כך את הדברים שאנשי מגרון בנו כרך לתפארת עמנו וארצנו, סימן הוא שזה הוא מקומם/מקומנו! 

וכבר חולם אני על ניני ובניהם מבקרים במוזיאון ההתיישבות במגרון בעוד 130 שנה וצופים באנשי מגרון וחבריהם ובהתיישבות לתפארת שהיו שותפים לה… 

הפוסט מגרון: אוצר של התיישבות ואמונה הופיע לראשונה ב-מגרון.

בניגוד לחלק ממלחמות העבר של ההתיישבות, המאבק של מגרון לא התנהל בשיח מוסרני-בכייני של "מרטירים". לא שמענו קולות של קדושים מעונים המייחלים לחמלה. לא ראינו שלטי "באהבה ננצח" ו"יהודי לא מגרש יהודי", וגם לא ויכוחים אנרכוניסטיים על איך-יראה-יום-הפינוי. קונפליקטים שנראים מהצד כמו מריבה בין חברי קבוצת לוזרים שהפסידו את המשחק, אך עדיין מתווכחים על הדרך לרדת מן המגרש. אבל כן ראינו שם חתירה נחושה לניצחון. לא ניצחון מקומי, אלא הכרעה עקרונית שתבוא דרך שינוי היסטורי של כללי המשחק. הכרעה שתבסס משפטית ומוסרית את ההתיישבות היהודית ביו"ש.

את הרבע הראשון של המשחק הגורלי הם פתחו בעמדת נחיתות, כשגילו שהממשלה חתמה כבר על הסכם שלפיו מגרון תיעקר לחלוטין ותועתק למבנים בשולי היישוב אדם. ההסכם נתפס ציבורית ככישלון צורב: 'שלום עכשיו' אחת, מגרון אפס. אבל תושבי מגרון דחו את ההסכם וחזרו למגרש במטרה ברורה לנצח. בשלב הזה הם היו האנדרדוג האולטימטיבי, שכן הם פעלו נגד הממשלה, נגד 'שלום עכשיו' והפרקליטות, וגם נגד יוזמי ההסכם בהתיישבות. אך למרות הכול הם הצליחו לתת פייט קשוח ולקבל הישג משמעותי הרבה יותר, את גבעת-היקב – שכונה חדשה שתוקם על רכס מגרון. 

כאן נגמרה המחצית, אבל לתושבי מגרון זה לא הספיק, כי הם רצו לנצח באמת. ולכן הם לא הרפו והמשיכו במאמץ סיזיפי עד שהצליחו לרכוש את קרקעות מגרון ממי שטען לבעלות עליהם. בשלב הזה הם עברו מהגנה להתקפה: במהלך חסר-תקדים כמעט הגישו תושבי מגרון עתירה נגד המדינה. הם לא הסתפקו בהצטרפות מאוחרת להגנה נואשת מול מתקפות 'שלום עכשיו', אלא פתחו מול המדינה חזית חדשה. העתירה התבססה על עקרון חוקתי בלתי מעורער של זכות הקניין, דחקה את הממשלה אל הקיר וגרמה לשרים להחליט על השארת היישוב. רק הרפיסות של ביבי ושרי הוועדה מול מייק בלאס מנעה את הניצחון המוחלט. אבל גם פה הצליחו אנשי מגרון לבקוע סדקים בחומת הברזל של הפרקליטות ולהשאיר את המבנים על חלקה 10. את הרבע השלישי סיימו אנשי מגרון עם שלוש נקודות יישוב יהודיות – ביקב, באדם ובמגרון עצמה. בשביל השמאל הסיום נתפס כתבוסה צורבת: מגרון אחת, 'שלום עכשיו' אפס.

אבל הקרב עדיין לא נגמר, והמטרה העומדת בפני אנשי מגרון היא להוביל את הממשלה לאישור סופי של החלקות שנרכשו ושל שכונת היקב. אנשי מגרון ימשיכו לנהל אותו כדי לנצח.

ועכשיו תשאלו איך הם עשו את זה. כיצד קומץ אנשים הגיעו להישגים שכאלו מול כל העולם כמעט? הם עשו את זה באמונה גדולה, אך כזו שלא ויתרה לרגע על האינטליגנציה, על הפיקחון, על הקריאה הבוגרת של האתגרים והסיכונים ועל הניהול המקצועי של טקטיקת המאבק. במגרון הבינו שבלי ללכת להכרעה, שבלי להגיע לשינוי ביסודות המעמד המשפטי של ההתיישבות, כל מאמץ יהיה רק קרב מאסף. כשראו שאין להם די שותפים בממסד לתובנה הזו, הם החליטו לפעול לבד. את הכול עשו אנשי מגרון בגדול: גייסו תקציבים מרשימים, שכרו את טובי עורכי הדין וניהלו קמפיינים חכמים וממושכים. מועצת בנימין עזרה, אנשים טובים עזרו, אבל הם הובילו לבד.

החבר'ה הללו רבצו במסדרונות הכנסת במשך חודשים ולא הסכימו לרדת מהוורידים של שרי הממשלה. היה חשוב להם להבהיר לפוליטיקאים שהאחריות כולה עליהם. היום, כשרואים שבג"ץ פסק בכל העתירות בהתאם לעמדת המדינה, כולם מבינים עד כמה התובנה הזו נכונה. היום כולם יודעים שאם נתניהו והשרים היו מגלים מנהיגות ומפסיקים להתחבא מאחורי המייק-בלאסים מהפרקליטות, היישוב מגרון כולו היה נשאר על תלו. רק לחץ ציבורי ואלקטורלי בלתי מתפשר יכול להוביל לכך שהפוליטקאים יממשו את חובת המשילות שלהם. 

המאבק עוד לא תם, אבל כבר היום ההתיישבות צריכה להוריד בפני אנשי מגרון את הכובע ולהודות להם: הוכחתם שאפשר אחרת, הוכחתם שאפשר לשנות.

הפוסט שינו את המשוואה הופיע לראשונה ב-מגרון.

הלהט והרצון העז לבנות היו מושרשים עוד קודם לכן, משהו ב DNA היהודי ציוני, מעין מימוש החלום של אבות אבותינו, ההבטחה שחזרה ונשנתה אצל שלושת אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ"ך. חלומם של הסבים וסבתות שהגיעו מפולין ,מתימן ,הונגריה וגרמניה, לחיות את הקשר הישיר לשרשרת הדורות,להיסטוריה של הארץ הזו.ההבנה העמוקה שארץ ישראל איננה קרקע פיזית בלבד, אלא היא חלק עצמותי מהקשר שלנו אל ריבונו של עולם, תורת ישראל, ועם ישראל היא זו שהניעה אותנו לפעול.

כן, ההתרגשות בעיצומה, העבודות סוף סוף החלו, אחרי כל הניירת והשרטוטים הריצות וההתלבטויות, אחרי ביקור במפעל, ראינו שהקירות שכבו על הרצפה מוכנים מלאי התרגשות להגיע אלינו הביתה למגרון.

אנחנו כל כך מתרגשים, סוף סוף הגיע הרגע והטרקטור החל לעבוד. התחלנו לעבוד כמה ימים לפני שהסתיימה גזרת ההקפאה, 3 שעות לפני  סיום ההקפאה  הגיעו פקידי  המנהל האזרחי  והדביקו לנו צווי הפסקת עבודה  על היסודות של הבית. ועכשיו מה עושים? ממשיכים או מפסיקים? אז האמת היא שזו בכלל לא הייתה שאלה, קיבלנו החלטה ששום דבר לא יעצור אותנו, אנחנו יוצאים לדרך וריבונו של עולם איתנו מתחילים ומייחלים שבסוף יעמוד לו בית. לאחר שחפרו בורות עמוקים הביאו את היסודות והניחו אותם בדיוק במקום המתאים. קצת חצץ וקצת בטון והשלב הבא הקירות. אותו יום היה יום מיוחד מאוד, והתאריך אף הוא חול המועד סוכות י"ח בתשרי יום היארצייט של רבי נחמן מברסלב, יום קסום רווי בשמחה. כל קיר שוקל כמה טונות ומנוף ענק מגיע ומניף אותם באוויר ומניח אותם במדויק ביסודות, (ואיך שהוא יוצא מהשער של מגרון המנהל האזרחי מחרים אותו לשלושים יום) כמה שעות טובות, והופ כמו שהשכנה לידנו אמרה "בית משמיים", ("הלכתי לישון, כשקמתי הרמתי את התריס והנה ניצב לו בית") תוך שבוע גג וגם ריצפה, תוך חודש וחצי והבית מוכן.ועוד סיפורים רבים ומעניינים ישנם בדרך.

השותפות של הילדים בבניה הייתה דבר קסום, שעות וימים שבילו והיו חלק לא מבוטל מההתרגשות ומהתהליך ספגו רוממות רוח שזו באמת זכות גדולה שבדרך כלל ילדים לא זוכים לה. להיזכר ברגעים של בניית הבית שלב אחר שלב, ניתן יהיה לכתוב עליהם ספר, אבל באמת העיקר של הבניה הייתה הנשמה היתרה, המהות, הכמיהה, השמחה הפנימית לאורך כל הדרך הן אלו שבנו אותו. הקירות דיברו קדושה, מימוש החלום היהודי לבנות בתים בארץ ישראל ועוד במקום שהוא סמל, מקום שכל עייני העולם נשקפות אליו. ופתאום הכול כל כך אחרת. פתאום אין את הספקות שהדהדו בנו קודם, נפרדים מהזמניות, ומהחיים בתוך קרטון, ומתחילים לחיות כמו שהקב"ה רוצה שיהודים יחיו, בבית ה', בבית של ממש.

אומנם את הסוף כולנו מכירים – את הבית הממשי הרסו, אבל את מה שבנינו עמוק בלב, יסודות עמוקים בנפש, להרגיש את קרבת אלוקים, את ההוד וההדר, את החיבור לנצח ישראל את זה לא הרסו ואי אפשר יהיה לקחת מאיתנו לעולם. זו חוויה שאף אחד, אבל אף אחד, לא יוכל לקחת את מה שחוו הנשמות של הבנות שלנו ואנחנו.

ועכשיו כשאנו כותבים זיכרונות ועוסקים בגעגוע ממה שהיה שם החלטנו לצטט את דבריו המופלאים של אותו רב צדיק, רבי נחמן מברסלב, שלכאורה נראים כאילו נכתבו ממש לא מזמן, בדיוק על מגרון:

"וְיֵשׁ הַר וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן, וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב…

וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם, וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם, וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאֹד מְאֹד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן. בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

(מעשה משבעת הקבצנים)

אז מהו בעצם הגעגוע? רבי נחמן אומר שהגעגוע הוא הכוח הכי חזק שיש לנשמה, כוונתו היא לגעגועים שיש בליבו של אדם אל בורא עולם ואל מצב של אחדות עם האין הסוף.

ובמילים פשוטות יותר הגעגוע הִנו מאפיין אנושי בסיסי כל כך, ערגה לחוויה שיש בה מלאות, זהו רגש חזק המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה לרעיון או לזיכרון מסוים, והוא מלווה בתחושת חיסרון או אובדן. הגעגוע יוצר תנועה, תנועה מקרבת, תנועה לעבר אחדות, תנועה שמזיזה, תנועה שמניעה, כזו הנותנת כוח לחצות הרים, לבנות גשרים ולשבור חומות. בשביל להתגעגע צריך לפנות מקום, זמן, חלל פנוי, ושאם לא נעשה זאת אנו עלולים לא להשתמש בכוח הכי חזק שניתן לנו. הגעגוע טעמו מר ומתוק בו זמנית- אנחנו מרגישים את הנוכחות של מושא הגעגוע, זה הצד המתוק של הגעגוע הצד המקרב, לכן גם כיף להרגיש את הגעגוע ולרגע הוא תחליף ראוי. אבל בגעגוע יש גם את החסר של הנוכחות הממשית ולכן גם מר הוא ולא פעם מביא עימו צער וצביטה בלב.

געגועים הם תמיד לאור חסרון, לזיכרון כלשהו מהעבר ולעתים למי שהיינו פעם. אז יש בנו געגוע גדול בתוך הלב שמחולק לשניים: געגוע ליישוב שהיה, שעבר תהליכים ורגעים עד שהוא הגיע לרגעי שיא, וגעגוע אישי קטן מאותו בית מקדש מעט, מהבית הפרטי שלנו.

געגוע.

געגוע,לשמור במשמרת השנייה ולבהות בזריחה המהממת על הספסלים ליד הבור.

געגוע,להתחיל את היום בהליכה היקפית מסביב לישוב ולנשום אויר נקי ופשוט להתמלא במרץ.

געגוע, לתלות כביסה בחמש בבוקר ולהתפעם כל פעם מחדש מיופי הזריחה.

געגוע, להרים את התריס בבוקר ולראות את ירושלים עיר הנצח, אור שמאיר אפילו בימים גשומים.

געגוע, לשמוע את ציוץ הציפורים.

געגוע, לראות את ים המלח מנצנץ מהכורסא בסלון, ואת בקעת הירדן מהמרפסת.

געגוע, לראות צבאים, חזירי בר ושועלים באים לאכול את שאריות האוכל שלנו.

געגוע, לרכוב על אופניים ולהקיף את כל הישוב בסיבוב אחד.

געגוע, להרבה רגעים של שמחות קטנות שהיו שם בבית שלנו למעלה.

געגוע, להגיע לטרמפיאדה ולהתפלל לקב"ה שיגיע כבר טרמפ.

געגוע,לציורי הילדים עם גירים על שביל האספלט השחור בכניסה לבית.

געגוע, להרדים את הילדים בטיול בעגלה בשבילי היישוב.

געגוע, להתחיל לבנות בית ולאחר חודש וחצי לקבוע בו מזוזה.

געגוע, ללדת ארבעה ילדים במגרון למעלה.

געגוע לביחד היישובי.

להיזכר בשבת האחרונה שהייתה לנו ביישוב.

להיזכר בעבודות של בניית הבתים בלילות.

להודות כל יום לריבונו של עולם על  אין ספור דברים שעברנו ושחיינו.

קשה מאוד להסביר למי שלא היה שם מה החוסר, מה היה ומה כבר איננו. כמה כבר ניתן יהיה להבין…

קשה למצוא את המילים כדי לתאר את גודל הצער על החיסרון של הטוב שהיה שם למעלה, לנסות להסביר מהי אותה מגרון שהייתה לנו, וכמה שנכתוב דפי געגועים המילים קצרות מלהכיל את הגודל, את העוצמה, זה כמו לנסות לתאר את שבת המלכה. ההרגשה שלנו היום שכאן למטה הם ימי החול, ואנו כל יום אנו אומרים בתפילה "היום יום…בשבת " לאחר שנגמרת שבת כל יום אנו כמהים ומתכוננים לשבת הבאה, כך כאן למטה הם ימי החול ואנו מתכוננים כבר שנה "לשבת" שתגיע… אנו מאחלים לכולנו שבמהרה נצליח לחיות גם כאן למטה עם אותה אווירה שחיינו למעלה.

כן והיום הדברים נראים קצת אחרת. אין בנוף את ירושלים, אין אוויר צלול כיין, אפילו הזריחות והשקיעות כבר לא באותו הצבע, ועם כל זה שהכול כל כך השתנה אנחנו מאמינים באמונה שלמה. מודים על הרעה כשם שמודים על הטובה, מאמינים שכל מה שה' עושה הכול לטובה, שכל מה שקרה זה מה שהיה צריך לקרות. מאמינים שעוד נחזור (ואם לא ממש אנחנו הצאצאים שלנו), אבל כשנחזור זה כבר יהיה בסדר גודל אחר לגמרי – בענק, נראה בתים בנויים על תילם, גורדי שחקים, בתים צמודי קרקע, מדורגים ועוד ועוד. בבניה שאנו כל כך מייחלים אליה יש הרבה פרוצדורת וקשיים טכניים שאנחנו צריכים קצת סבלנות עד שהם יקרו, אבל בעצם אנחנו יכולים להתחיל כבר כל יום בבניה השנייה, שבעצם היא הראשונה, אנו יכולים מידיי יום לבנות עם בניינים קומות רוחניות גבוהות יותר מהיכן שהיינו, בתים מלאים במידות טובות, להיות אנשים טובים יותר. שנזכה לבנות לא רק בתים פיזיים אלא בעיקר בתים שהשכינה שורה בהם.

הרסו לנו יישוב שלם, הרסו לנו בית מבטון, אבל יש דברים שאי אפשר לקחת מאיתנו, את האמונה והשמחה, את הכמיהה והחזון, את החלומות והשאיפות, את הלימוד הגדול ואת התקווה שיום יבוא ויהיו בתים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וגם כל מי שניסה "למחוק" אותנו מעל המפה גם בזה הוא כשל, אנחנו קיימים, גדלים ומתעצמים!

לימוד גדול עברנו כולם, למדנו כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס, למדנו שאדם צריך לעשות את שלו ולבסוף יש רק אחד שמנהל את העולם ויודע מה הכי טוב לנו. למדנו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן..וזה רק טיפה בים, למדנו כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר.

קצת פחות משנתיים אחרי שחיינו בגן עדן הקטן שלנו, הכול כך אישי ומשפחתי והכול כך כללי ולאומי – הקירות חזרו למצב הראשוני שוכבים דוממים, אך הפעם שבורים וכואבים, כואבים את כאבה של אדמת הארץ כואבים את כאבה של האומה כואבים את חורבן הבית. כואבים את החלל הגדול שנשאר לבדו.

מילים מוכרות פתאום תפסו משמעות קצת אחרת, צדק, אמת, בית, יושר…

השנה התחושות בתשעה באב היו קצת אחרות, מעין ערבוב משולש של חורבן בית המקדש, חורבן מגרון, וחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. ההבנה של המושג "חורבן הבית" הובנה כמה היא בלתי נתפסת. לאבד את קודש הקדושים, את בית המקדש, את המקום שהוא לב ליבה הנשמתי של האומה, הכיצד?

וכל חורבן מביא אותנו להבנה, מה עשיתי היום כדי שבית המקדש יבנה? וכל זה מוביל אותנו למקום אחד, מה ניתן לעשות היום, פשוט להיות יותר טובים, יותר מאמינים, יותר מכבדים  ויותר אוהבים.

החיים הם סולם גבוה ועכשיו אנחנו כבר בשלב אחר, לא נתייאש ונמשיך לטפס.

רצינו בהזדמנות זו להודות על הזכות שניתנה לנו לחיות בקהילה כל כך טובה, ערכית ומיוחדת.

אנו מתפללים לגאולה קרובה. גאולה אישית, משפחתית ,יישובית וגאולה של כל עם ישראל.

שנזכה כולנו לבניית בית של ממש, ולפני הכול בבניית בית המקדש.

במהרה בימנו בנין עולם!

הפוסט "בית מהשמיים" וגעגוע גדול בתוך הלב הופיע לראשונה ב-מגרון.

לאחר שסיימתי את סידוריי שם, באתי לצאת וקראתי לו שיבוא. אך מצאתי אותו עומד ומסתכל בתמונה שתלויה שם. הסתכלתי גם אני ולא יכולנו שנינו להפסיק ולהסתכל. תמונה של מגרון בתצלום אוויר. לאחר כמה דקות של הסתכלות משותפת בדממה התחלנו לדבר. לסמן את הבית שלנו, את בית הכנסת, גן השעשועים, בתים של חברים והמשכנו בהעלאת זיכרונות .

הייתה לי הרגשה של התרוממות באותן הדקות שהלכו והתארכו. שנינו לא רצינו לזוז משם. דיברנו על מסלולי האופניים שהיה עושה, על קיצורי הדרך בין הבתים, על הסוסים, על עץ הזית ועץ הרימון שהיו לנו, על בור המים, ופשוט – התגעגענו להכל.  

חזרנו הביתה, ואחרי שעה מצאתי אותו יחד עם אחיו  בונה ומעצב עם הבתים ממשחק המונופול את מגרון שלמעלה. הצטרפתי לבניה. בתים קטנים – לקראוונים, ומלונות- למבני ציבור ולבתים. התחלנו להיזכר ממש בכל הפרטים הקטנים ונהנינו לראות שאנחנו זוכרים הכל. 

מעניין שהוא מאוד לא אוהב לעלות למעלה כיום. כשהישוב עלה בצורה מסודרת בפעם הראשונה לאחר הפינוי, סירב לבוא. אולי כדי להשאיר את מגרון בזיכרון בצורה האמתית שלה. כדי לא לבלבל את המחשבה – מגרון קיימת – זה שירדנו למטה זה זמני. וזה שהרסו לנו את הישוב זה בלבול שעוד יתוקן.  למה צריך לראות את הכל הרוס וחרב? זה הרי לא האמת!

ברור לי שהאדמה והרוח שהיו למעלה השרו עלינו רוחב לב ודעת, וכאן למטה האוויר שעוד לא התרגלנו אליו, עדיין מעט מחניק  וגורם לחלישות  הלב והדעת.

אז איך ממשיכים?

זוכרים.

זוכרים את היחד המיוחד שהיה במבנה המעגלי של הישוב שלא משנה באיזה כיוון החלטת לעשות את הסיבוב המשפחתי בשבת, פגשת את כולם.

זוכרים את גן השעשועים ה"גדול" שהכיל את כולם, ולא שיעמם את כל הגילאים בו זמנית.

זוכרים את בית הכנסת שהיה מרכז החיים והמוקד לכל אירועי הקודש והחול.

זוכרים את כל העשייה הברוכה, ההירתמות, הנתינה והטוב שזכינו לקבל ולתת בשנים שחיינו שם.

וממשיכים –

ממשיכים – על גבי זה – לבנות כאן במגרון למטה. לקדם, לפתח, להתאחד ולשאוף שבעז"ה אותה הרוח תמשיך ותפעם בנו – מתוך שמחה של עשיה  שאנו זוכים להקים ישוב חדש. ישוב שבידינו הדבר כיצד הוא יראה.  בידינו לפעול לקידומו ולשכלולו. 

ונישא תפילה שמתוך אותם זכרונות וגעגועים נקבל שפע של כוחות לפעול ולעלות מעלה מעלה (גם במעלה הרכס) על מנת שהטוב הזה לא יפסק אלא רק ימשיך ביתר שאת. 

הפוסט כי בזכירה סוד הגאולה הופיע לראשונה ב-מגרון.

"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".

חברים, ניצבים אנו פה ליד מקום בית קודשי הקודשים שלנו, ליד מקדש המעט שלנו שחרב, ונתרחקנו, מעט, מעל אדמתנו. לא על ידי בבלים חרב המקדש, לא נגזרה הגזרה ע"י היוונים ואף לא יד הרומאים הייתה בבית המקדש המעט שלנו ואפילו לא הערבים. את ישובנו החריבו אחינו בני ישראל.

אכן בלתי נתפס מדינת ישראל החריבה ישוב שלם על לא מאומה.

ודאי קראנו כולנו את הסיפור על בגדי המלך החדשים ולא האמנו שסיפור כזה אכן יכול להתרחש במציאות, ונשמנו לרווחה כשהילד צעק. אצלנו מבחינה זו הרבה יותר קשה. צעקנו, צעקנו חזק, זעקותינו אולי לא חדרו לכל הלבבות אולם נשמעו היטב היטב באוזני נבחרי העם ושופטיו. וכבר אמר החכם מכל אדם 'מקום המשפט שם הרשע'. ולדרג המדיני הרפה וחדל האישים, ולרשעי הפרקליטות נתפלל עליכם שתשובו בתשובה, שתשובו להיות עצמכם, יהודים גאים בעמם ומולדתם, לפחות, אם לא גאים ביהדותם. 

לנגד עיני עומד שירו המצמרר של אלתרמן שאולי יכול להסביר, ולו במעט, את פעילות השטן שהשתלטה על מערכת המשפט.

"אז אמר השטן הנצור הזה, איך אוכל לו? 
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו, ואמר:
לא אטול כוחו ולא רסן אשים ומתג ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם
רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק
כך דיבר השטן וכמו חוורו שמיים מאימה בראותם אותו בקומו לבצע המזימה."

אנו נלחמים על הצדק הפשוט והטבעי של שיבת ציון, תקומת ישראל במולדתו. אוי לו למי שמפריע לאיחוד קדוש זה.

בחודש האחרון מחשבות רבות ומנוגדות מטלטלות אותנו. אני זוכר שהתייעצתי עוד לפני העקירה לגבי ברכת דיין האמת. נעניתי שאומנם כתוב שעל בשורה רעה מברכים 'דיין האמת' אך בפועל לא נוהגים לברך כך אלא על שכול. הדוגמה להמחשה הייתה שעל גנבת רכב אין מברכים דיין האמת, וחשבתי שברצף הקושי והצער שבין גנבת רכב לשכול, העקירה נמצאת קרוב בהרבה לתחום השכול.

ובכלל מצבים של אובדן ושכול הנם הזמן לחשבון נפש ולקבלת פרופורציה על החיים ומוגבלותם.

אנו בעיצומם של הימים הנוראים, נוראים באמת. ואני/אנחנו השנה יותר מתמיד שפכנו שיחנו בלב דומע לפני אדון כל על חורבן הבית. מחורבן הבית האישי, משפחתי והישובי הרגשנו וחשנו עמוקות את צער השכינה הגולה ממקומה, את החוסר בבית השם שצריך להיות נישא על ראש ההר לא בשיפולי הגבעה או בכותל. 

למדנו על בשרינו את מגבלות החומר, כולנו כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכחלום יעוף – ואתה הוא מלך חי קיים.

אנחנו, כולנו, שביתנו היה בבחינת קודש להשם, צריכים על אף הכאב העצום והקושי הנורא להיות ניצבים כולנו ולומר: השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך.

להיזכר בסיפור על ברוריה שמתו בניה בשבת קודש ולומר תודה להשם על הזכות הגדולה והנפלאה שהייתה לנו, ובע"ה תשוב ותהיה, לחיות לבנות ולהיבנות במגרון של מעלה.

תודה שזיכיתנו לחיות בגן עדן בעולם הזה.

בצידוק הדין אומרים : " הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" אל אמונה – רש"י – לשלם לצדיקים צדקתם  לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו להיאמן את דבריו. בהמשך צידוק הדין אומרים " ותאמר למלאך הרף ידיך" אנו מתחננים, אנא השם תאמר למלאך החבלה די, די להרס וחורבן. עשה שנהיה האחרונים, חוס ורחם עלינו. הצל נא את שכננו היקרים בגבעת אסף ובעמונה ועוד ועוד… מגורל העקירה, עשה למען שמך הגדול, עשה למענך אם לא למעננו, עשה  למענך והושיענו.

אנא,  …מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

כאמור, החורבן והכאב קשים מנשוא ובזמן זה יותר מתמיד נשתדל להתחזק בכוחנו ואמונתנו, כמאמר שיר של יום של שבת קודש "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" בבוקר – ביום העצמאות קל לדבר על חסדים, ראשית צמיחת גאולתנו, בחושך-בעקירה נאמין שגם רע זה יביא טוב לעם ישראל.

ושיר אחרון המתנגן בראשי בשעה האחרונה ואיני יכול בלעדיו הלא הוא שירו של אבא:

אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש
לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש כי מן האבנים האלה יבנה המקדש
ייבנה ייבנה ייבנה המקדש
אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר
אם בהר נטעת ארז ארז במקום דרדר
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

בבניין ירושלים ננוחם
איתי

הפוסט מן הארזים האלה יבנה ההר הופיע לראשונה ב-מגרון.

אולי כדי להבין מה עובר על ההתיישבות ועל דימויה בעיני עצמה נזכיר נקודות נוספות שמשיקות למאחזים ולגבעות ולעובדה שהם הולכים ונעלמים מהנוף שלנו. הגיאוגרפי והאידיאולוגי.

הסברה- בעשור האחרון פורח ומשגשג ביו"ש מפעל ההסברה. אחרי שנים רבות שעניינה אותנו האדמה, התחלנו להתעניין גם באנשים ובתפיסות שלהם. והאסטרטגיה ההסברתית הייתה חדה וברורה: 'בכדי להגיע לדעת הקהל בתל-אביב אתם צריכים להיות בני אדם' והיישום היה מיידי. יש לנו תיירות, אנחנו לא כל כך קיצונים, גבינות, יין, אנחנו יודעים ליהנות ו..כן, אנחנו בעצם נורמאלים. זה היה (ועודנו) הקו ההסברתי – אנחנו נורמאלים.

פוליטיקה – למדנו את חוקי המשחק. הבנו שחלק לא קטן מההחלטות החשבות מוכרע במגרש הפוליטי, והתחלנו לשחק שם. פקדנו מתפקדים, התקבלנו כחברי מרכז, התחלנו ללחוש באוזני השרים והבכירים שעתידם הפוליטי בידינו, לחצנו כשהיה צריך ותגמלנו מעל גבי העיתון גם כשלא תמיד היה צריך. למדנו את המסלול של התקציבים והשתפשפנו בעסקים של 'תן וקח' עם פקידי האוצר. 

משפט- עשרות רבות של יישובים מאחזים וחלקות אדמה ביו"ש עומדים בכל רגע נתון כחלק מעתירה משפטית דורסנית שכותרתה 'גזל אדמות' 'רמיסת זכויות הפרט' ועוד ועוד. גם במגרש הזה התחלנו לעבוד. עורכי דין מהשורה הראשונה נשכרו, את המדרגות לבג"צ אנחנו מכירים בעצימת עיניים והצלחנו גם לרכוש כמה עמיתים בפרקליטות.

אבל הרוח. מה קרה לרוח בכל השנים האלו?

כשאתה מתאמץ להסביר כמה יקבים יש לך ואיך אתה אוהב ליהנות מהחיים כמו בתל אביב וכמה אתה נורמאלי מאוד קשה להסביר למה לגור ביישוב מרוחק ומבודד, אי אפשר להסביר למה אתה מסכן את חייך בנסיעה בכבישים חשוכים בין אבנים ויריות וכן, גם התחושה שאתה חלוץ כי אתה מתנדב ל3 וועדות ביישוב גם קצת מתקהה. ה'יחד' כבר לא אותו 'יחד'. הקהילתיות משתנה ואתה נהיה נורמאלי.

כשאתה משחק את כללי המשחק הפוליטי אתה גם צריך לוותר, אתה גם צריך להתחיל להבין את שיקול הדעת של היריב, כי אחרת אתה סתם קיצוני, אתה מתחיל להבין למה לפעמים צריך לשחרר איזה מחבל אחד או שניים, אתה כבר לא מסתער על כל פוליטיקאי באמצע הלילה כי את ההסכם כבר עשו מנהיגי ההתיישבות ערב קודם. איתך או בלעדיך.

כשאתה מנהל 50 תיקים בבג"צ ומבקש להצטרף כמשיב לעתירה, אתה מתחיל להסביר למה יש לך זכויות קניין או למה אין, אתה מתחיל לחשבן מה יגיד הדין הבינ"ל בעתירה שלך והכי גרוע- אתה תרכין ראשך בהסכמה כשבג"צ ידרוש לפנות יישובים שלמים כי 'אין מה לעשות. זה רשום על שמו של ערבי שעדיין לא הוכיח את בעלותו'.

והרוח. הרוח, איפה היא?

אדם נורמאלי כבר לא מתגנב באמצע הלילה עם קראוון על גבעה, קבלן קולות שותק אפילו כשמקפיאים את מועצת התכנון העליונה בכל יו"ש והבקעה ועו"ד ירא שמיים מתחיל להאמין שהדיון על בעלות הקרקע זה העניין וזה לא רק כלי משפטי.

את הרוח לקחו לנו. במרחב הזמן בין פרשיות משפטים למעשה המשכן, לפעמים מגיעים בטעות גם למעשה העגל. כי כולם מסביב רוצים שנהיה נורמאלים. שנוכל לעשות הסכמים, קצת. לשחרר קצת מחבלים, לפנות קצת יישובים, להסכים לדיל פוליטי קטן. וברגע שאתה נכנס לתוך המגרש אתה כבר לא מוביל אותו. אתה לא מוביל את השיח, אתה לא מושך קדימה אתה לא מסמן יעדים וחותר אליהם בכל הכוח כי לכל משחק יש את הכללים שלו. ואנחנו כבר לא רוצים להפסיד. אפילו במחיר של האמת שלנו. כי גם באמת שלנו אפשר לסחור. וזו השאלה-

האם נדע להמשיך ולעמוד על האמת ועל האידיאלים הגדולים או שנשחק את המשחק?! גם כשנהיה בעצמנו שרים בממשלה, גם כשנהיה בעצמנו פקידים בפרקליטות? את המסגרות המעשיות לא צריך לשנות ולא לפנות. צריך להמשיך לעסוק בהסברה ולא לפחד לרגע אחד להגיד שיש לנו זיק בעינים כי אנחנו עם ישראל שחזר לארץ שלו להקים כאן ממלכת כוהנים. הפוליטיקה צריכה להיות כלי להובלת העם ולא אמצעי סקטוריאלי. כשצריך להגיד לא, אומרים לא! ופתאום כולם יבינו שיש קו אדום. וגם בתחומים שיש בהם דרך ארוכה צריך לזכור את העקרונות האלו. זה המבחן לאורך הדרך – האם כשנדלג בין מעשה המשכן לפרשיות משפטים נעשה בסוף עגל או נדע לבנות משכן בתוכנו.

הפוסט רוח מגרון הופיע לראשונה ב-מגרון.

פעם לכמה זמן עולה השם מגרון, והופך בעיתונות לכותרת ראשית, ואנו שומעים  את  המילים: עותרים, בג"ץ, פינוי, שלום עכשיו, אדמה פרטית.

ואז זה נעלם פתאום מחיינו, ואנחנו שוכחים, ומתפנים  לאיראן, עד לדיון הבא, ששוב נשמע בו: מגרון, בג"ץ, שלום עכשיו, עותרים, קרקע פרטית. ובין  לבין ,בין  הרעש לדממה ,ברווח שבין התסכול לדמעה, חשוב לדעת  שיש שם אנשים חיים, כחמישים משפחות, ושלוש מאות ילדים.

כן, אני יודע אתם שואלים על הגזל, ועל כך שהתיישבו על אדמה לא שלהם, אני מבטיח לחזור לכך ולענות גם על זה.

נסעתי למגרון, כי רציתי לראות במו עיני, השתיים, מה זאת המגרון הזאת, לראות את תושביה רציתי, לשמוע מהם, לא מהעיתון, לא משלום עכשיו, לא מהעותרים, מאלה יש לי די, מהם דווקא רציתי לשמוע, מבני המקום, מיוצרי ה"בעיה", כי אותם שומעים הכי פחות. אני אגיע, אני אגיע לעניין הגזל, אני מבטיח.

נסעתי אליהם, ואני חייב לומר שכבר בדרך לשם הייתי מופתע, כי הייתי בטוח שכל הדרך תהיה מלאת כפרים ערבים, עם התנחלויות שתקועות להם באמצע הכפר, כמו עצם בגרון, וממש מפריעים לבני הכפרים את מהלך חייהם.

אז לא! ממש לא! אתה נוסע בכבישי השומרון, קילומטרים רבים, בין הרי טרשים  קרחים, שהפרי היחיד שצמח עליהם מימי בראשית, זה אולי אזובית מדברית, וכן, הרבה שמיר ושית, נכון יש גם פה ושם, עצי זיתים, או שדות ירק, כן גם כפרים מוריקים בנויים לתפארה, אבל הרבה, כן הרבה, הרים קרחים וטרשים, הרבה טרשים, שטחים גדולים מכוסים סלע אחד שטוח, שאינם ראויים לזריעה, או גושי סלע חשופים, הבולטים מעל פני הקרקע. מי שלא מאמין שיסע לראות, ואז הרבה אמיתות נחרצות ישתנו לו במח.

ואני נשבע לכם שהייתי בטוח, שאראה שם קבוצה של הזויים צרובי שמש, שמקפצים כמו תיישים על הגבעות, עם שמלות לבנות, מדיפים אדי משקה חריף, שתופשים גבעה, בלי רשות, כורתים עצי זית, מניחים שם קרוון ומדברים עם אלוהים בשיחה מקומית.

אז ככה, לו שמתי את הקבוצה שראיתי במגרון, בקפה בשיינקין, הם לא היו בולטים שם לרעה בשטח, חוץ מהכיפות.

זה לא פופולארי לדבר בהם טובות במחוזותינו. אז מותר להיות אם שוכנעתי בכך, לא פופולארי.

עכשיו, אשר לעוול ולגזל. האדמה עליה בנויה מגרון,הייתה מאז ומעולם ועד לבואם של אנשי מגרון אדמה שלא ניטע בה עץ ולא נבנה בה בית, תצלומי אוויר לאורך השנים מוכיחים זאת, יותר מכך, במסמכים רשמיים של המדינה, מוגדרת אדמה זו כאדמת נפקדים, המנוהלת על ידי  הרכוש  הנטוש. ביותר מכעשר שנים שמגרון וחלוציה, כן חלוציה, בהן הם מנסים לחיות את חייהם ולבנות את ביתם, במקום בו לא הייתה נפש  חיה אולי מימי בית שני ואולי עוד יותר אחורה, מאז ועד היום לא הגיש  אף  ערבי  מעולם, תלונה על גזל אדמתו, משום שבעליה של האדמה הם  בעלים פיקטיבים, מקורבי המלך הירדני, שבשנות השישים חילק להם מתנות בצורת הרים קרחים, כי חפץ  ביקרם.  והם כמו "פנחס" בשיר של אריק איינשטיין ש"לא ידע שהוא כזה", גם הם לא ידעו שהם בעלי נכס עד  שהזכרנו  להם אנחנו. בכלל המאבק על מגרון הוא לא בין ערבים ליהודים, הוא ביננו לעצמינו, והם, ה"נגזלים", מביטים מן הצד במחזה המטורף הזה, ובטח לא מבינים מה הגיון שבו.

והנה סוף סוף ארגוני שלום שלנו מצאו שמות של אנשים שהועלו מנשיה בת עשרות שנים, וכשפנו אליהם אנשי מגרון כדי לנהל איתם משא ומתן,  הם  לא כל כך הבינו במה מדובר, הם לא ידעו לזהות במדויק איפה האדמה הגזולה עליה מדברים  היהודים, ושרוצים לשלם להם בעבורה.

כשגילו שיש רווח בעניין הם נזכרו, או יותר נכון עזרו להם לזכור אנשים  טובים משלנו כמובן, ואז, רק אז פנו לערכאות המשפטיות.

גם המדינה לא מסתפקת בבעלות שכזו, וקבעה שאין לתובעים זכות לקרקע זו, בין היתר אפילו מן הטעם של החוק הירדני, החוק אומר שמי שלא עיבד את אדמתו ולא שילם עליה לרשות מיסים במשך שלוש שנים  פוקעת זכותו על  האדמה.

ואיך יעבדו התובעים אדמה ואיך ישלמו עליה מיסים, אם הם לא יודעים על קיומה בכלל, אבל אל פחד, לא אלמן ישראל, לזאת תמיד יהיו אנשים טובים יהודים רחמנים שיעזרו להם לזכור.

ישבתי עם האנשים במגרון, והייתה בי קנאה, כן, חלוצים ציונים, אוהבי ארץ ישראל בלי מרכאות, וכמה הם חושבים אחרת מן המקום שממנו באתי,מן האנשים שבמרכז, שרואים בהם סיבה ומסובב לכל  הצרות שלנו, שרק ירדו כבר מן ההר הזה, שירדו לנו מן העיניים ואז מאליו "יטיפו ההרים  עסיס, והגבעות תתמוגגנה", ושלום ושלווה ואהבה והשלמה ירדו  על הארץ.

אתם יודעים שבימי מתיחות המקום שומם מגבריו המעטים (בינתיים), ורק נשים יש בו, למה, כי כולם בגבולות, במארבים, ביחידות עילית. אני לא מקנא בהם, איך הם עוברים שם במארב, את לילותיהם במחשבה שהמדינה עליה הם הולכים להגן, בה בעת ממש, לא כל כך ששה לשמור להם  על ביתם. ואיפה  ישנם  עוד  ילדים  כמו  הילדים ששם, ששמם  יעקב ידידיה, ורוני ושרה, והדס, ודוד וטליה, והלל וציון, כן יש שם ילדה בשם ציון, ואם זו לא אמירה חלוצית מה זה כן.

לא  יודעים או לא  רוצים לדעת, אבל ב- 1999 הגישה החטיבה להתיישבות, תכנית להקמת מרכז חרום עירוני, במקום, כן במקום הזה אותו רוצים להרוס עכשיו. מאותו רגע סייעו כל משרדי הממשלה, בתכנון במימון ובפיתוח, וכן הוכנה גם תכנית מתאר לחמש מאות יחידות דיור. הם לא באו לשם סתם אנשי מגרון, הם לא פרצו לשם, הם לא התגנבו לשם, הם לא באו במחשכים. הם  היו והינם חלק מתכנית ממשלתית וצבאית, המדינה מימנה את עלייתם לקרקע ולא רק  זאת, אלא שגם החישה למענם, את כל הליכי העליה על הקרקע, כי זו גבעה ששולטת, על ציר ראשי בבנימין, ואם זה לא הם, שיקימו שם בית, יהיה זה הצבא שיקים שם מחנה צבאי, בכל מקרה לעולם לא ידורו שם ה"בעלים" ששמעו  על היותם כאלה מן הארגונים שלנו. אולי, אולי הם יהיו שם פעם רק אחרי  השלום  במרחב שלנו, שיכון עם בא המשיח.

עכשיו, אם מישהו היה פולש לביתי למשל, הייתי פונה למשטרה נכון, הייתי פונה לבית משפט השלום ומגיש תלונה אזרחית על כי פלשו לביתי, אז למה עלו בכלל ישר  לעליון, למה קפיצת הדרך הקפנדרית הזאת, מה יש בו  בעליון שאין  במשטרה, או בבית משפט השלום, למה הם לא מספיק טובים למקרה מגרון. כי יש  בו בעליון ממלכתיות! יש בו ראיה כוללת, יש בו התחשבות במדיניות הסבוכה כל כך שלנו ובמערכות  היחסים, יש בו פוליטיקה עליונה וראיה למרחקים עלומים.

אז בסוף  כשמצאו כבר באמת  בעלים אמיתיים, היו שניים  כאלה! עם  הוכחה, ומהם רכשו אנשי מגרון בכסף מלא חלקות האדמה, והיום מבקשת הפרקליטות, אותה פרקליטות שטענה קודם שלתובעים אין זכויות בקרקע, היא דורשת קודם כל  לפנות, אחר כך לדון ברכישה. מסובך נכון, אבל רחוק, די רחוק, מספיק רחוק מן המרכז מכדי להדיר שינה.

היה שופט בבית המשפט העליון שאמר שבבית המשפט העליון, "יש דין  אבל לא תמיד  צדק",  וזה מקרה קלאסי שכאילו עליו נאמרו הדברים, משמע במגרון "אכן נוקב הדין את ההר, בעוד שהצדק משפיל עיניו במבוכה נוראה.

הפוסט יהורם גאון על מגרון, רשת ב' הופיע לראשונה ב-מגרון.

אני למדתי המון מפרקליטות המדינה, אלו שעומדים מאחורי הקלעים של המלחמה המשפטית בכל מה שקשור לקודשי ישראל ולארץ ישראל:

אסור לוותר על שום דבר מהותי!

היה דבר שנקרא 'הסכם מגרון', הוא לא קרה כי בג"ץ ביטל את הסכם מגרון, בשביל בג"ץ אם יש פתרון משפטי אבל הוא לא כולל פינוי והריסה של הישוב, אז זה לא פתרון טוב.

בהסכם מגרון שנחתם כחצי שנה לפני הפינוי בעצם אנחנו אמרנו: אנחנו נסכים לחתום עם הסכם שאומר שייתנו לנו שלוש שנים על מנת להסדיר את מעמד הקרקע במגרון, במגביל תיבנה שכונת קבע בגבעת היקב, על הצד שלא נצליח להסדיר את מעמד הקרקע, אך אנחנו התעקשנו על כך שלא תהיה התחייבות שלנו להרוס או לפנות את הישוב. זה בעצם היה מהות ההסכם, כאשר שׂרי הממשלה ואנחנו ידענו שיש לנו רכישה כבר במגרון וכאשר יהיה לנו שלוש שנים לטפל בעניין זה בעצם אומר להשאיר את היישוב על כנו. 

למרות זאת היה לנו חשוב מאוד שלא יהיה נוסח כזה שאומר שאם לא תהיה הסדרה, אז יש הסכמה שלנו לפינוי והריסת הישוב, גם אם בפועל היא לא תהיה רלוונטית כי האמנו שבהינתן שיש לנו לנו זמן, הישוב יוסדר והפינוי ימנע.

במשך שבועות של מו"מ ודיונים, הפרקליטות לא הסכימה בשום אופן שיהיה משמע ב'משהו' שהיא מוותרת במשהו על אי-הזכות של עם ישראל בארץ ישראל, שיהיה ניסוח כזה שלא כולל התחייבות שלנו לפינוי. בסוף נמצא איזשהו נוסח ביניים. 

זו היתה מלחמת עולם של משפטנים, ואני למדתי מזה המון. אסור לוותר על שום דבר מהותי בחיים! גם אם הוא רק הצהרתי. את מה שהם מבינים כל כך טוב, שהתודעה היא יסוד הכל, אנחנו חייבים גם כן להפנים ולסגל כדרך חיים. לא מספיק לדאוג למה שיקרה בפועל, הכרחי לדאוג קודם כל לעמדה הנפשית, לאידיאולוגיה שלנו וזה לא יפתר על ידי פתרון מעשי מוצלח כזה או אחר.

2. להשתמש ב״ידי עשיו״ – רק כשזה לשם שמים מובהק

ביום רביעי, כמדומני, בג"ץ 'הורה' (אני בכוונה נוקט בניסוח הזה כי בשנים האחרונות בג"ץ לקח לעצמו את תפקיד הרשות המבצעת ממש) לפנות את מגרון תוך ארבעה ימים או שבוע, אני לא ממש זוכר, אנחנו היו לנו איזה 24 שעות של התייעצויות, וביום חמישי הבנו שזה סופי, המדינה הולכת על זה, הצבא הוריד פקודה, וביום ראשון בבוקר יש פה יס"מ שמתחיל לפנות. עשינו ישיבה מאוד ארוכה מה לעשות, לא היה לנו הרבה מה לעשות במצב שנוצר. אבל החלטנו שני דברים:

1. מעכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על זה ש"זה יגמר בשני ישובים לפחות״.
2. מרגע זה והלאה, כאשר הפינוי הוא מעשה גמור, אין לנו כבר תועלת ממשית, למען מניעת הפינוי, מהדיבור שלנו בתקשורת. כיוון שכך הרי שמעתה והלאה, כל מה שניתן לעשות דרך התקשורת זה לפרסם יותר ויותר את דבר הפינוי ו"לצרוב אותו בתודעה". למרות השיקולים שזה עשוי להועיל במשהו כזה או אחרת, אנחנו סברנו שמדובר כאן בעיקר בהעצמת החילול ה' נהגדול שעממשלת ישראל נכנעת לבג"ץ והורסת ישוב בארץ ישראל. ואנחנו לא היינו מעוניינים להעצים עוד יותר את החילול ה' הזה. לכן קיבלנו החלטה שאנחנו מנתקים מגע לחלוטין עם העיתונאים. אנחנו לא מתראיינים יותר, לא מקיימים אירועים שמיועדים לחשיפה בתקשורת וכו'.

יצאנו מהישיבה, נתַנו הודעה מאוד קצרה לתקשורת שמגרון תהייה לבסוף, לפחות לשני יישובים, וזהו, לא היינו מוכנים להגיד כלום. מאז ועד הרבה ימים אחרי הפינוי, לא נתנו ראיונות לתקשורת למרות שהכתבים מאוד רצו לצלם את הדמעות, את הילדים ההמומים, את הנשים הכואבות, את כל העצב והכאב של הפינוי. אנחנו עם זה לא שיתפנו פעולה.

צריך לומר את האמת שישנם עיתונאים שמנקודת המבט שלהם הם עשו הכל למען מגרון, ייצגו אותה בכבוד במערכת שלהם, הוציאו ידיעות בעיתויים טובים למגרון וכו', ולמעשה עם יישום ההחלטה שלנו לצמצם בחילול ה' הגדול שנעשה, הסתכסכנו באותו רגע באופן אישי ועמוק עם הרבה עיתונאים, וביניהם כמה מהבכירים שבהם, שהרגישו שהם עזרו למגרון והם ייצגו את מגרון, אנשים מסלתה ושמנה (אם אפשר להגדיר ככה את ה[ידידות/רדידות?] הזאת של התקשורת הישראלית), והם פשוט כעסו עלינו. ואכן זה בא לידי ביטוי באיך שהם סיקרו את הפינוי בלעדינו, אבל אנחנו ניתקנו איתם מגע לחלוטין, מתוך ההבנה שאנחנו באנו לשמור על מגרון, תקשורת זה אמצעי, אם הם לא משרתים את המטרה, אם עכשיו במקום לסייע לנו במניעת חילול ה' של הריסת ישוב בארץ ישראל הם מתוקף תפקידם עסוקים בהגברת חילול ה' על ידי פרסום הפינוי וההריסה, אז אנחנו לא אתם, נקודה.

3. הפעולה לשם שמים – מרוממת את כל הפועלים אותה

ביום של הפינוי, הגישה הציבורית של מגרון היתה שאנחנו מנתקים מגע עם כוחות החטא. כלומר, כשהצבא והמשטרה עסוקים בחטא אנחנו לא חברים שלהם.

כל אחד עשה את זה בדרכו וכו', אבל הכלל הוא שהם עוסקים בחטא, והם מאוד רוצים את שיתוף הפעולה אתנו, כנראה כדי שהחטא לא יראה כל כך חמור, ואנחנו ניתקנו מגע לחלוטין. בין מי שפינו אותו, בעדינות, בין מי שפינו אותו בכח ובין מי שניתק מגע, עלה עם הילדים על הרכב ונסע.

ואני זוכר, בשעה 12:00 בערך של יום הפינוי,(בצהריים) אבי רואה שהיה אז ראש המועצה, היה על הגבעה למעלה, אחרי שכל התושבים פונו, ומתקשר אחד העוזרים שלו, הוא ביקש ממנו לדבר אתי, דיבר איתנו, ואמרו: "תשמעו, משרד הביטחון כועס עליכם ברמות, הם רוצים לנקום בכם. מה הנקמה? הם תכננו פינוי מסודר, ביחד עם המשפחות, עם המשאיות וכו'. אם תוך שעה כל 15 המשפחות שהם תכננו לפנות להם את הבתים היום, לא מתייצבים בפתח הבתים וביחד עם משרד הבטחון (זה היה החשוב להם) מפנים, אומרים איך להעמיס את המשאיות וכו', הם יעשו מה שבא להם". דיברתי עם אבי, אמרתי לו: "מה זה אומר 'יעשו מה שבא להם'?". הוא אמר לי בערך כך: " יש לך רכוש בבית – אני אגיד לך את האמת, אף אחד לא יהיה אחראי לך על הרכוש בבית, מאל"ף עד תי"ו".

אז אמרתי לאבי:  זאת לא החלטה שלי וגם לא של מטה המאבק, אני רוצה שזו תהיה החלטה של כל משפחה בפני עצמה" אנחנו לא מדברים בשבילם.

אני עברתי אחד אחד, 15 משפחות, בין אם זה היה כאלה שתמכו בקו הציבורי של מגרון, בין אם זה היה כאלה שהתנגדו אליו בחריפות. אני עברתי אחד אחד, ודיברתי עם שני בני הזוג בנפרד, בלי שאף אחד אחר שומע, כדי שלא יהיה לחץ חברתי. אמרתי להם: "אתם מקבלים את ההחלטה שלכם, ואף אחד לא יידע מה קיבלתם, ותעשו מה שאתם רוצים! יש את ההחלטה הציבורית, אבל האדם הפרטי לא חייב ברמה האישית להיות חסיד. מה אתם רוצים?".

ו- 15  משפחות אמרו: "אנחנו לא משתפים פעולה עם כוחות הפינוי. זאת ההחלטה הערכית שקיבלנו. שיעשו מה שהם רוצים!".

וזה מה שהיה. והם התפוצצו מזה. בקשר ל'אי-לחיצת היד' שהזכיר הרב איתי, – זה גם היה אי-לחיצת-יד ציבורית, והם נקמו. אני נכנסתי לבית שלי, לדוגמה, כל הציוד של הבית היה במערום, כל הציוד כולל הרהיטים, מכשירי החשמל, כולל הכל, היה מערום כזה גדול כאשר חפצים שונים קיבלו את המכות שקיבלו. הטילו הכל במרכז החדר כמו ערימת אבנים והלכו.

זה לימד אותי מאוד, הנקודה הזאת של העוצמה והרוממות שקהילה התרוממה אליה. כל הזמן אמרו לנו: "אתם דואגים לאידיאל – מה עם הקהילה?". אבל אתה ראית שהקהילה התעצמה מאוד והתעלתה מאוד בתקופת המאבק. [?] גם אלה שלא הסכימו עם הדרך של המאבק! אבל כיון שהם הבינו שזה הכל פה עניין לשם שמים – אז הם התעלו מאוד מעל העניינים הפרטיים, וברוך ד' הגיעו למדרגות האלה.

4. סוף הטובה לבוא

כיום, 9 שנים אחרי פינוי והריסת מגרון, אפשר לראות שהעמידה על העקרונות שלנו לא רק שהיתה נכונה אלא היא אף היתה משתלמת. אמרו לנו שבדרך שלנו לא נגיע לכלום, שמגרון בוודאות תפונה וההתיישבות רק תפסיד מהעניין. אנחנו לא הסכמנו לתת יד להריסת הישוב, התעקשנו לשמור על המקום בכל מחיר, אך באופן זמני לא הצלחנו, מגרון פונתה.

כיום:

•  גם אושרה תב"ע ונבנתה שכונה גדולה באדם מזרח, בעקבות פינוי מגרון.
• גם אושרה תב"ע לברוכין, סנסנה ושבות רחל.
• גם אושרה בסופו של תהליך מייגע, תב"ע לגבעת היקב ובתינו נבנים בה, דבר שמנציח את האחיזה שלנו ברכס.
• ולאחרונה, גם נרשמה החלקה הראשונה במגרון העליונה, על שם הרוכשים היהודיים, בטאבו. ועוד היד נטויה ליישב את מגרון העליונה ואת הרכס כולו בע"ה במהרה.

את מה שרצו לתת בתור אתנן למתפנים, נאלצו לתת בכל מקרה, מבלי לאלץ את המתיישבים לכפור בארץ חמדת אבות, והמתיישבים לא מעלו בתפקידם ולא הסכימו להרס ופינוי הישוב. העמידה על האמת היא זאת שמילאה אותנו כוחות חיים להיאבק להקמת הישוב החדש ולהמשיך כל העת להיאבק לחזרה מחדש גם לישוב הישן.

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה׳ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.

(יחזקאל לו)

הפוסט 4 הדברים שלמדתי מניהול המאבק על מגרון הופיע לראשונה ב-מגרון.

ישנם שני דברים שראוי להתייחס אליהם בהקשר למאבק: א. היסודות הרוחניים שליוו אותנו וסייעו לנו להתמודד עם איום הפינוי.  ב ההתנהלות המעשית הפרקטית שלנו שהיא הנגזרת של היסודות הללו. בשורות הבאות ניגע בכמה נקודות המתייחסות הן לעמדה הנפשית והרוחנית בתקופת המאבק והן להשלכות המעשיות שלה. 

שימוש תלמידי חכמים

בראש ובראשונה, מעבר לכל העקרונות שנבקש לשרטט כאן, לדעתי הנקודה המהותית ביותר היא – שימוש תלמידי חכמים. אני זוכר שבתום המאבק, לאחר שנאלצנו לעבור לתחתית הגבעה, התעוררה בי תחושה חזקה שלולא ההדרכות שקיבלנו מתלמידי חכמים גדולים 'לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בבית המדרש'. כלומר הצורך בהתייעצות תכופה ומתמדת עם תלמיד חכם גדול שירומם את המבט וייתן קריאת כיוון נכונה למאבק היא חיונית מאין כמותה.

הרב בעין איה [שבת א' פרק ראשון סע' נה] מבאר ששימוש תלמידי חכמים נותן לאדם דבר שהוא מעבר לתובנות או ערכים מסוימים. אמנם במהלך לימודו אדם מברר לעצמו עקרונות וערכים שונים ומגבש לעצמו תפיסת עולם, אך עקרונות אלה הם רק לבושים של הרוח הכללית, רוח התורה, רוח האומה, שהיא מעבר לתובנות ולמילים. רוח זו היא עיקר העניין ואותה צריך להביא לידי ביטוי. כאשר מגיעה שעת מבחן, יש צורך לשקלל את כל הערכים השונים על פי אותה רוח כללית ולהכריע בצורה מדויקת כיצד לנהוג למעשה. הכרעה זו אינה 'מתמטית' אלא דרושה לה 'אובנתא דליבא' הנובעת מטביעות עין מיוחדת התופסת את המציאות במימד העומק שלה. תלמיד חכם גדול שחי את ערכי התורה בצורה שלמה והרמונית והאמת מצוירת לו בכל בהירותה רואה לנגד עיניו את תמונת המציאות השלמה ומתוכה הוא יכול להורות הלכה למעשה במצבים מורכבים.

שמעתי מדודי, הרב אלי סדן, שבזמנו הוא שם לב שהרב טאו שליט"א נכנס לשיעורים של הרב צבי יהודה זצ"ל בשלב מתקדם מאוד, בזמן שהרב טאו עצמו כבר היה מעביר שיעורים באותם נושאים שבהם עסק הרב צבי יהודה. הוא שאל את הרב טאו מדוע הוא נכנס לשיעורים אלה, הרי הוא מכיר את הסוגיות הללו לפני ולפנים? הרב טאו ענה לו שאולי הוא יודע מה הרב צבי יהודה עומד לומר בשיעור, אך הוא נכנס כדי לשמוע את האינטונציה של הרב, את הניגון, את האוירה והרוח של הדברים, את הטמפרטורה בה הם נאמרים – את אותו דבר שהוא מעבר למילים.

במשך כל המאבק על מגרון ליוותה אותנו ההרגשה שאנו זקוקים לעצה והדרכה. אמנם אנחנו אלה שהיינו שקועים בעומק הסיטואציות וההתלבטויות השונות, אך דווקא בשל כך היינו זקוקים למישהו שישקיף על הדברים מלמעלה, בבחינת 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. לנו הייתה יכולת להסתכל על הדברים מנקודת המבט שלנו אך היה דרוש לנו תלמיד חכם שיבחן את הדברים מצד טובת האומה בכללותה, שיכריע מה יביא יותר קידוש השם מתוך מצבי חילול השם שבהם היינו נתונים. לכן לאורך כל הדרך נועצנו בתלמידי חכמים גדולים.

אני חושב שזו נקודה מרכזית מאד, וזו העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לאנשים שמתמודדים עם סוגיות במרחב הציבורי וצריכים להכריע בהלכות ציבור. הלכות אלו מהוות חלק חשוב ומרכזי בתורה, 'החלק החמישי של השולחן ערוך', וככל שהחיים הלאומיים מתחדשים כך גם העיסוק בנושא זה צריך להוסיף ולהתחדש. לכן דרושים לנו תלמידי חכמים בעלי גובה רוחני שידעו להכריע ולהתוות דרך בעניינים אלו.

לשם שמים

כוונה לשם שמיים היא דבר יסודי וחשוב מאוד בכל דבר שעוסקים בו, אך בעניין בו אנו עסוקים היא חשובה באופן מיוחד.

להחלטות שמתקבלות בסוגיה כמו זו של פינוי ישוב ישנן השלכות רבות המשפיעות על החיים במעגלים רחבים. זה משליך על חיי הפרט, חיי המשפחה, חיי הקהילה, על ההתיישבות באזור כולו, ועל החיים הלאומיים. כמעט לכל החלטה שמתקבלת ישנם מחירים לכאן ולכאן, החל ממחירים כלכליים וכלה במחירים אידיאולוגיים. דבר זה עלול לגרום לכך שבכל צעד שבאים לעשות נכנסים לחשבונאות בלתי פוסקת מה נרוויח ומה נפסיד, דבר הגורם לטלטלה נפשית ולחוסר יציבות.

לכן במצבים כאלו צריך בראש ובראשונה לפעול לשם שמים. שיקול-העל שצריך לעמוד לנגד עינינו כשניגשים לקבל החלטה כלשהי הוא איך מוציאים לפועל את רצון ד'. כיצד מצליחים להיות נאמנים לתורת ד' ולאמת בטהרתה בלי שום חשבון אחר. עם שאר החשבונות יש להסתדר אחר כך, קודם כל יש לפעול לשם שמים.

דברים אלו מתבארים בדברי הרב זצ"ל [עין איה שבת א' פרק ראשון סע' כה] ביחס להלכה שיש לבנות את בית הכנסת "בגובהה של עיר". הרב מבאר שמשמעות בניית בית הכנסת בגובה העיר היא שהשיקול הקובע בכל התנהלות קהילתית צריך להיות הכוונה הטהורה לשם שמים. בכל דילמה אידיאולוגית או חברתית, אפילו כשיש מתחים בתוך הקהילה, תמיד יש לשאת עיניים אל בית הכנסת, אל מקום הופעת הקדושה, וכך מקבלים החיים את הכיוון והאוריינטציה הנכונה שלהם. אם עושים חשבונות אחרים, שהרב מכנה אותם "חשבונות חילוניים" – אף אם נדמה לעתים שיש בהם קורטוב של אמת – כל ההתנהלות עלולה לקבל כיוון אחר שעשוי להנמיך את כל העניין.

במהלך המאבק הזכרנו כמה פעמים שהחשש העיקרי שלנו אינו, ולפחות לא צריך להיות, שמגרון תפונה, חס וחלילה; אלא החשש העיקרי הוא שמא אנו לא נעשה את מה שמוטל עלינו לעשות, את מה שנכון לעשות. על חשש כזה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" וכדברי הגמרא בברכות [ס.]: "ההוא בדברי תורה כתיב". על שאר הדברים יש פחות צורך לדאוג. כמובן שאם מגרון תפונה זה יהיה חילול השם גדול, וזה יכאב ויצער אותנו מאוד, אבל אם אנו נעשה את כל המוטל עלינו, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יגלגל שמגרון תפונה, כנראה שכך צריך להיות. לעומת זאת אם אנו לא נמלא חלילה את תפקידנו ולא נממש את שליחותנו בעולם הרי זה דבר חמור פי כמה. כמובן שתובנה זו אינה באה להחליש את המאבק או לתת לגיטימציה כל שהיא למחשבות ההרס. בוודאי שאנו צריכים לעשות את כל המאמצים ולפעול ככל יכולתנו כדי לעצור את הפינוי, אבל הכול רק מתוך נאמנות מוחלטת לרצון האלוקי ובלי חשבונות אחרים.

הנקודה הזו נשמעת אולי כדבר פשוט ומובן מאליו, אבל להבנתי היו לה לא מעט נפקא-מינות בצמתים שונים שעמדנו בהן. במהלך המאבק היו נקודות רבות שבהן היה ניתן להתפתות לחשבונאות, לא רק חשבון פרטי אישי אלא גם חשבון כביכול אידיאולוגי – אלא שלא תמיד חשבון זו עלה בקנה אחד עם המגמה של לשם שמים. היסוד המנחה צריך להיות – נאמנות מוחלטת לאידיאל, לאמת הצרופה, כמובן בגבולות האפשר ולפי הכוחות והיכולות. 

סיטואציה אחת שתעזור אולי להסביר נקודה זו: לאחר הפינוי, כאשר היינו במדרשת עפרה, התקשרו אלינו מספר אנשים וטענו שכמעט אף אחד לא שמע על הפינוי, ולכן כדאי שנעשה קצת רעש בתקשורת מכמה סיבות: כדי לזעזע את עם ישראל, כדי להראות איזה חילול השם היה פה, כדי שפינוי כזה לא יקרה שוב וכו'. האמת היא שמאוד משך אותנו להסכים לכך ולעשות מעין מסיבת עיתונאים שתסביר איזה מעשה נורא נעשה כאן, לאו דווקא מהצד הפרטי והאישי שפגעו בנו ועשו כלפינו מעשה נבזי, אלא מסיבות אמתיות – כדי למנוע פינוי עתידי וכו'. אולם התייעצנו על כך עם תלמיד חכם חשוב והוא אמר לנו שלא כדאי לעשות זאת. הוא נימק זאת שדי בחילול השם שקרה בעצם הפינוי ואין צורך להעצים את זה עוד ולפרסם זאת קבל עם ועדה. ניתן להתווכח עם הדרכה זו, שהרי בצד השני עומדים שיקולים כבדי משקל, אולם אנו בחרנו ללכת על פי עצה זו ואני חושב שטוב עשינו. על כל פנים כדי לעמוד בהדרכה מעין זו צריך להשתדל מאוד בטהרת הנפש, לשים את כל החשבונות בצד, ולפעול רק מתוך נאמנות לאמת. 

בשם כל ישראל

הרב עמיאל שטרנברג שליט"א הזכיר שמצות ישוב ארץ ישראל היא בעיקרה מצווה כללית. על ידי ההתיישבות בארץ – ודאי לאחר הקמת מדינת ישראל – אנו זוכים לקיים את המצווה באופן ציבורי "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות". ברגע שהאומה חוזרת לארצה מצוות יישוב הארץ מקבלת אופי כללי ומשקלה גדול הרבה יותר ממשקלו של מעשה התיישבות פרטי. אם כן, הערך האידיאלי שלנו בהקמת יישוב בארץ ישראל נובע מהיותנו שליחי צבור, שליחי המדינה שמחילה באמצעותנו את ריבונותה על חבל ארץ זה.

וכאן נשאלת השאלה מה צריך לעשות במצב אליו נקלענו, שבו אותה מדינה, אותה ישות ציבורית שמכוחה אנו באים ושאת ריבונותה אנו מבקשים להחיל, באה ואומרת לנו שהיא אינה רוצה אותנו כאן, שלא נוח לה שנתיישב במקום הזה. אמנם מצד עצמה הממשלה לא רצתה לפנות אותנו, ורק אילוץ משפטי גרם לה לעשות זאת, אך בסופו של דבר המדינה אמרה לנו שהיא אינה רוצה שנישאר במגרון. 

במצב כזה ישנם כמה כיוונים אפשריים: כיוון אחד הוא לומר שלא אכפת לנו מהמדינה, שאנו רוצים להמשיך ולקיים את היישוב שלנו בתור התיישבות פרטית. אך לדעתי אם היינו אומרים כך היינו שומטים את הקרקע עליה אנו יושבים, תרתי משמע. אין כמעט ערך להתיישבות – ודאי לאחר הקמת המדינה – אם היא אינה יונקת את כוחה מן הציבור, מהיותנו שליחי כלל ישראל.

הכיוון ההפוך הוא לומר שאם אין 'דעת משלח' אז אין 'שליחות' – כלומר אם המדינה אינה רוצה בנו, אז אין לנו ברירה ואנו צריכים לקום ולהתפנות מעצמנו. גם הכיוון הזה הוא בעייתי מאד, הרי אפילו כאשר מפעל נסגר אנשים מתקוממים ויוצאים לרחובות על הפגיעה בפרנסתם, וכיצד ייתכן שעל פינוי יישוב בארץ ישראל לא יתקיים מאבק אידיאולוגי?!

אם כן, מה צריך לעשות? כיצד ניתן להיות שליח כאשר המשלח אינו חפץ בשליחותך? נראה שיש כאן דרך שלישית הדורשת העמקה ובירור. לפי דרך זו גם במצב כזה אפשר לפעול מתוך תודעת שליחות. אמנם זה נכון שכרגע אוחזת חולשה במנגנונים הלאומיים והם מעוניינים לפנות יישוב בארץ ישראל, זה נכון שבאופן גלוי מוסדות המדינה אומרים לנו ללכת, אבל זהו אינו רצונה האמיתי של האומה. האומה מצד עצמה חפצה לשוב לארצה ואת הרצון הזה צריך להתאמץ ולעורר. צריך להמשיך ולחיות בתודעה בלתי פוסקת שאנו לא פועלים כלל מכוח עצמנו אלא רק מכוח רצון העם החפץ באמת בהתיישבות שלנו. רצון זה הוא לעתים סמוי מן העין אך יש צורך לגלות אותו ולממש אותו בפועל.

בכיוון הזה ניסינו ללכת ובמובן מסוים אפשר לומר שראינו בו פירות. בתחילת המאבק, היו רבים שאמרו לנו שיש כאן בעיה משפטית 'אמיתית' ושצריך לוותר על המקום. כמעט כל אנשי הציבור שפנינו אליהם אמרו לנו: 'אל תעשו בעיות, תסכימו להצעת ההעתקה שהציעו לכם ותִפְטרו אותנו מכאב-הראש הזה'. אך אנו זיהינו כאן נקודה מהותית שיש להיאבק עליה בכל הכוח. מעבר לעצם החרפה שיש בפינוי יישוב בארץ ישראל היה כאן ניסיון תקדימי ומסוכן להשתמש באיצטלא משפטית על מנת לפנות יישוב בארץ ישראל ולהחליש את האחיזה של העם בארצו. על הנקודה העקרונית הזו נאבקנו. זיהוי זה התברר בהמשך כנכון כאשר נעשו ניסיונות נוספים להשתמש באותו טיעון של 'אילוצים משפטיים' כדי לפנות מקומות נוספים – בגבעת אסף, עמונה, גבעת האולפנה, ונתיב האבות. על כל פנים, ככל שהמאבק צבר תאוצה ראינו שהעקרונות שעליהם אנו נאבקים הולכים ומתבררים, שהלבבות מתחממים, ושהתמיכה הציבורית במגרון הולכת ומתחזקת. ראינו כיצד עוד ועוד גורמים בכנסת ובממשלה נרתמים לעזור לנו מתוך אמונה שלהתיישבות במגרון יש צידוק מוסרי מלא והיא נעשתה בשליחות המדינה, ברשותה ובסמכותה. לאט לאט המאבק על מגרון קיבל אופי ציבורי רחב, דבר שחיזק בנו את ההרגשה שאנו אכן שליחי ציבור.

במובן זה אני חושב שניתן לראות בתוצאות המאבק הישג לא מבוטל. אמנם, אם מודדים את הדברים באופן פרקטי, נאלצנו לעזוב את מגרון העליונה, ובמובן זה לא השגנו מה שרצינו. אך אם מודדים את הדברים במישור עמוק יותר הרי שהמאבק על מגרון הצליח לעורר את רוח העם, את הסימפטיה והקשר של הציבור למקום הזה בפרט, ואת תחושת השייכות להתיישבות הצעירה בכלל, וזהו בעיניי הישג חשוב.

אחד הפירות של הישג זה הוא דו"ח אדמונד לוי. דו"ח זה קובע שבעצם אין כל שחר לטענות משפטיות בדבר 'קרקעות פרטיות' ביהודה ושומרון. טענות אלה, שעד עתה מנעו שימוש רשמי באדמות אלו מצד המדינה, הוכחו כפיקציה משפטית. לאור זאת הדו"ח קובע שניתן להסדיר כמעט את כל היישובים הצעירים. אמנם חשיבותו של הדו"ח אינה רק משפטית. הוא משנה את תודעת הציבור כולו ביחס לאדמות אלו. הוא הופך את התפיסה לפיה אלו אדמות 'כבושות' הנמצאות תחת ידינו באופן זמני לתפיסה לפיה אלו אדמות משוחררות השייכות לעם היהודי מבחינה מוסרית והיסטורית. אמנם עדיין לא נעשה בדו"ח זה שימוש פורמלי, אך כאמור עצם החיבור שלו הוא חשוב, ומסתבר שיבוא יום וישתמשו בו כראוי.

על כל פנים, תפיסה זו – של אחיזה והתיישבות 'בשם כל ישראל' גם כאשר חלק מנציגי הציבור אינם מעוניינים בכך – על אף שהיא מורכבת, היא אמיתית ויקרה מאוד. מחד היא לא מעמידה את המאבק על הארץ כמאבק של אנשים פרטיים, ומאידך היא איננה מוותרת על אף חלק מחלקי הארץ. דרך זו גם מאוד מחזקת את מי שנאבק, והיא חיזקה והעצימה אף את הקהילה שלנו. נכון שהייתה על דרך זו גם ביקורת פנימית בתוך הקהילה, ואפילו תסיסה, אך זה לגיטימי לגמרי. כמעט בלתי אפשרי לעבור משבר כזה בלי תסיסה פנימית. בסך הכל הקהילה שמרה על עצמה במהלך המאבק עם הראש מעל המים, ובמפרשֹים שלנו נותרה עדיין רוח גדולה להמשיך קדימה, להתקדם ולפתח.

ממלכתיות

נקודה נוספת הקשורה לנושא הקודם היא הממלכתיות.

במהלך המאבק נערך, שלא בידיעתנו, הסכם בין גורמים בהתיישבות לבין הממשלה לפיו היישוב יועתק למקום אחר. הסכם העתקה זה נעשה, כאמור, מאחורי גבם של תושבי היישוב ובלא ידיעתם. כשביררנו קצת מאחורי הקלעים הבנו שהדבר נעשה מתוך תפיסה שאנו 'ממלכתיים' ולכן יהיה קל יותר לקבל את הסכמתנו למהלך. לימים, אף השתמש אלוף הפיקוד בטיעון זה כלפינו כשנפגשנו עמו ימים ספורים לפני הפינוי. הוא הכין שיעורי בית וידע שהתחנכנו בבית מדרש הדוגל בממלכתיות, ולכן טען בפנינו שעל פי הדרך בה חונכנו עלינו לציית לצו הפינוי ללא עוררין.

אני חושב שבנקודה זו התברר במאבק בירור משמעותי. להיות ממלכתי אין פירושו להיות כנוע וחסר עמדה. ממלכתיות איננה צייתנות גרידא לחוקי המדינה או לפקודות הצבא. אדם ממלכתי הוא אדם שנאמן לרוחה של הממלכה, לרוח האומה, ולא לחולשותיה. זה נכון שהנאמנות למדינה באה לידי ביטוי גם ברצון לחזק את המנגנונים השונים של המדינה; את הצבא, את הכנסת ואת הממשלה – ולכן צריך להיזהר שלא 'לשבור את הכלים' ולהחליש את המנגנונים הללו – אך בד בבד אסור לוותר על הרוח הגדולה של עם ישראל שאותה אמורה המדינה לבטא. כאשר המדינה מחליטה החלטה המנוגדת לעקרונות היסוד של קיומה יש להיאבק כנגד החלטה זו בכל הכלים הרלוונטיים. לכן הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר ומדגיש בכל שלב במאבק על הארץ –  שלאף ממשלה אין לא זכות ולא סמכות לוותר ולו על חלק אחד מחבלי המולדת מפני שלא היא 'בעלת הבית' על הארץ אלא האומה לדורותיה.

הבנה מורכבת זו של מושג ה'ממלכתיות' העמידה אותנו לעתים בפני מצבים מורכבים. לדוגמא, ביום הפינוי הגיע למגרון העליונה הפרוייקטור של הפינוי, אישיות בכירה במשרד הבטחון שהייתה אחראית על כל התכנון והביצוע של הפינוי וההרס. לאחר מכן התברר לי שיהודי זה עשה גם הרבה דברים טובים בחייו למען עם ישראל, והוא גם זה שבנה בהמשך את מגרון התחתונה, אך באותו יום הוא היה שותף מרכזי במעשה הפינוי. על כל פנים, כשהוא הגיע למגרון באותו יום עברתי לידו בלי לדעת מיהו. פנחס ולרשטיין ראה אותי וקרא לי על מנת להציג אותי בפניו. אותו אדם הושיט לי את ידו לשלום. הסתכלתי בפניו ואמרתי לו: "אני לא מוכן ללחוץ את ידך! אתה עושה היום מעשה נבלה!". הוא היה המום. הוא נפגע מאוד ואף סיפר על כך לכמה אנשים מתוך תרעומת גדולה על ההתנהגות שלי כרב המקום. לדעתי הסיבה שהוא הרגיש כל כך רע עם מה שעשיתי היא דווקא העובדה שהוא אדם טוב ומצפונו ייסר אותו. היה לו חשוב ללחוץ לי את היד כדי להרגיש את הידידות בינינו ולהרגיע במעט את מצפונו, אבל בדיוק מסיבה זו לא הסכמתי להיענות לבקשתו, רציתי שהוא ירגיש מוסר כליות עמוק על מה שהוא עושה, שירגיש חזק עד כמה זה מעשה נורא! העובדה שזה כל כך התסיס אותו דווקא הראתה לי עד כמה זו הייתה התגובה הנכונה. כעבור כמה ימים, התחילו לדון על הקמת מגרון התחתונה, ושוב נפגשתי עם אותו אדם. כשהוא הבחין בי הוא שאל אותי, מעט בציניות, אם כעת אני כבר מוכן לדבר אתו. אמרתי לו שכאשר היד שלו בונה – אני שמח ללחוץ אותה, אך כשהיא הורסת – אין לי כל עסק איתה.

סיפרתי את הסיפור הזה לכמה אנשים. חלקם הרימו גבה ואמרו שככה לא מתנהגים. אבל תלמיד חכם שהתייעצתי אתו לאחר מעשה דווקא חיזק אותי שכך היה נכון לעשות. כאשר המערכות זורעות הרס וחורבן אנחנו לא יכולים לשתף איתן פעולה. אין גם שום ענין ליצור כאן מראית עין של ידידות. הרי לא מדובר פה במשחק בין שני צדדים, אלא במעשה חמור מאוד.

על כל פנים, ההתנהלות בתוך אירוע כזה של פינוי יישוב, מבחינת היחס למדינה ומוסדותיה, היא מורכבת מאוד. זו מעין הליכה על חבל דק הדורשת זהירות שלא לנטות יותר מדי לאחד מהצדדים, בדומה לחפינת הקטורת שהיא 'עבודה קשה שבמקדש' ויש להיזהר בה 'שלא יחסר ושלא יותיר' [יומא מז]. 

העתקה

כידוע, הציעו לנו לעבור לישוב אדם, ולקבל שם שטח הרבה יותר גדול ומסודר מאשר במגרון.

יש מקום אולי לדמות מקרה זה למעשה שקרה בירושלים לפני כמאה שנה. היה שם סיפור שיהודים קנו תמורת סכום כסף גדול מבנה כדי שישמש כבית חולים. אלא שמבנה זה היה ממוקם באזור ערבי והתושבים הערבים, שלא רצו שיהיה שם בית חולים יהודי, החלו להתנכל למקום. כתוצאה מכך חזרו בהם הרוכשים מכוונתם וביקשו למכור את המבנה בכסף ובסכום שיתקבל לבנות בית חולים במקום אחר. הם קיבלו הצעת מחיר נדיבה מאוד מקונים נוכרים ועלתה השאלה אם מותר להם למכור את המבנה מצד איסור 'לא תחנם' – לא תיתן להם חניה בקרקע.

לשאלה זו נדרשו מספר גדולי ישראל ביניהם רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט [הובאו דבריו בספר זכר שמחה סימן ריד] ובעל ה'תורת חסד' [רבי שניאור זלמן מלובלין, מתלמידי הצמח צדק, שעלה לירושלים ונעשה רבה של עדת החסידים בעיר, הובאו דבריו שם סימן רטו]. כולם הסכימו שהשיקול הכלכלי – כלומר עצם העובדה שיש צורך בכסף שיתקבל על מנת להקים  באמצעותו בית חולים אחר – אינו מהווה סיבה להתיר למכור את המבנה לנוכרי. אולם בעל ה'תורת חסד' הציע הצעה אחרת [שם אות ז]; הוא הציע לא למכור את המבנה לנוכרי בכסף אלא לתת אותו לנוכרי ולקבל תמורתו מהנוכרי מבנה גדול יותר הנמצא במקום אחר. סברתו הייתה שכיוון שבסופו של דבר הנוכרי נשאר עם פחות 'חניה בקרקע' אין בכך איסור.

אלא שהגאון מטשיבין [דובב מישרים חלק ב סוף סימן מז וחלק ג סימן א] פקפק בעצה זו. הוא טען שלא בטוח שנכון לדון בזה על פי החשבון הכולל – האם סך הכל יש לנוכרי יותר או פחות חניה – אלא יתכן שיש לדון על כל יחידת שטח בפני עצמה. כלומר אם שטח מסוים נמצא בידי ישראל יש איסור עצמי להוציאו ממצב זה ולהעבירו לידי נוכרי אף אם בתמורה לכך יתקבל שטח גדול יותר. סברתו היא שיתכן שהיסוד של 'לא תחנם' הוא האיסור להפקיע את קדושת המקום [שמקום שנמצא ביד ישראל נתקדש בקדושת ישראל] ואם כן כל העברה של מקום יהודי לידיים נוכריות כרוך בבעיה עצמית של הפקעת קדושה ללא תלות מה מקבלים בתמורה. 

אמנם למען האמת נראה שהדיון שם שונה בתכלית מנידון דידן. הדיון שם היה רלוונטי אלינו אם היו מציעים גם לנו לקבל תמורת אדמות מגרון אדמות שמוחזקות בידי ערבים, אולם במקרה שלנו לא הוצעו לנו כלל קרקעות של ערבים אלא קרקעות שכבר מוחזקות בידי ישראל, אמנם קרקעות שעוד לא קיימת בהן התיישבות יהודית, אך מכל מקום הן לא מוחזקות בידי גויים אלא הן חלק מתוכנית מתאר של יישוב יהודי קיים. בקיצור, כל הדיון של האחרונים הוא רק כאשר בתמורה לשטח שנותן היהודי לנוכרי הוא מקבל חזרה מהנוכרי שטח גדול יותר ולא כאשר הוא מקבל את השטח מיהודי.

מטעמים אלה ומטעמים נוספים לא הסכמנו לקבל את הסכם ההעתקה. זאת על אף שהיינו יכולים להרוויח ממנו רווחים רבים, הן מבחינת המקום – שהיינו עוברים למקום מרווח יותר, הן מבחינת הזמן – שהיו בונים שם עבורנו את הבתים בקצב מהיר יותר. אך כאמור – השתדלנו בכל שלבי המאבק לא לתת לשיקולים זרים להנחות אותנו אלא לעשות רק מה שנכון ואמיתי מצד טובת האומה וקידוש השם. 

בשולי הדברים יש להעיר שהסירוב שלנו לעבור לאדם לא ביטל כלל את תוכניות הבנייה במקום החלופי. בגלל המחשבה של הרשויות שאולי כן נסכים לעבור נבנָה בינתיים גם המקום החלופי ועכשיו עומדת שם שכונה לתפארת, כך שהסירוב שלנו לא רק שלא החליש את ההתיישבות אלא חיזק אותה הן במובן האידיאולוגי והן במובן המעשי.

לסיכום: עוז וענוה

אם נסכם את האמור עד כאן, דיברנו מצד אחד על הצורך במאבק אידיאולוגי בלתי מתפשר לשם שמים ומצד שני על מאבק שאינו נובע מתוך עמדה נפשית אנטי-ממסדית אלא מתוך אהבה גדולה למדינה ואמונה עמוקה ברוחו הגדולה והבריאה של העם.

כיום ישנם מאבקים נוספים, לא רק על ארץ ישראל אלא בעיקר ביחס לסוגיות שונות של דת ומדינה, ונראה שנכון לאמץ דפוס זה גם במאבקים אלו. 

נסיים בדברים שמביא הרב צבי יהודה בספר נפש הראי"ה [עמ' כא] על הדרך בה התמודד מרן הרב זצ"ל עם מצבים מורכבים מעין אלה, כאשר אהבת ישראל הגדולה שלו, רגישותו הרבה וענוותנותו העצומה, לא סתרו כלל את זקיפות הקומה והצבת העמדה ביחס לנושאים עקרוניים בדברים שבקדושה. וכך הוא כותב:

ומתוך אותו העוז העליון הלכה ונשגבה הענוה הפנימית, הגדולה מכולן, עם הגבורה הרוממה ומופלאה. "עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית, הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו וגם בענייני הנהגת הצבור, הייתה מתגלית שלהבת הקודש של ריתחא דאורייתא על ארבעה דברים אלה: [א] על חלול השם של הפקרות והתפרצות עבריינית; [ב] על ביזוי תלמידי חכמים וחלול כבוד התורה; [ג] על מזימת פרודים והתחלקויות ופגימות בקדושת אחדות כלל ישראל; [ד] על מאיסה בארץ חמדה בקנטור והלעזה עליה ועל פעולת ישובה, בהפרעה למהלך עבודת קדשה ובמעוט אמונה בהשגחה הא-להית והכרת מעשה ד' הגדול המתגלה בה. 

בחיים התדיריים, שכולם היו תורה, הלא היה ממש שפל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד, אבל בהגיע עת עניינים כלליים, של שמירה מחלול השם בהפקרות עבריינית פומבית, של הרמת קרן התורה וכבודה, של הגנה על מצב הישוב בארץ וחיזוקו, של הגנה על עמדת כלל האומה בארץ וקדושת ירושתו, של קדוש שם ד' הגדול על מהלך תחייתו ועבודתה המדינית, של הצלת נפשות בישראל ושמירת קיום הישוב מתוכה, – אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה רבת העצה ואדירת התוצאות, כלפי קרובים וכלפי רחוקים, כלפי קטנים וכלפי גדולים, בבית ישראל פנימה ובאומות העולם מסביב, ודבריו, של ירא השמים הגדול, שתמיד דרש "והקדים את מורא שמים לעומת מורא בשם ודם", היו מוכרחים להיות נשמעים ולהשיג את מטרתם.

הרב צבי יהודה, ספר נפש הראי"ה [עמ' כא]

"ומתוך אותו העוז העליון" – האחיזה של הרב בתורה, 'אין עוז אלא תורה', "הלכה ונשגבה הענוה הפנימית, הגדולה מכולן" – הרב זצ"ל היה עניו שאין כדוגמתו, בעל יכולת התבטלות עצומה, ממש כאסקופה הנדרסת. ישנם סיפורים רבים על אנשים שביזו אותו ומררו את חייו, וכשאותם אנשים היו צריכים אחר כך עזרה הוא מיד נרתם לטובתם ללא כל היסוס. הענוה העצומה של הרב הלכה יחד "עם הגבורה הרוממה והמופלאה" במה ששייך לענייני כלל ישראל – שתי המידות הללו, הענווה והגבורה, היו אצל הרב בחוברת אחת באופן מופלא ולא סתרו אחת את השנייה. "'עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת'" – מלא עדינות, ענוה וטהרה, "'ובשעה שיצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ'".

וממשיך הרב צבי יהודה ומפרט את הדברים. "לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו" – כלומר לגבי כל מיני פגיעות פרטיות בו או בכבודו היה רך כקנה, "וגם בענייני הנהגת הצבור" – כלומר כאשר היה מדובר בענייני ציבור שלא היה להם מחיר אידיאולוגי לא היו לרב שום גינונים, הוא לא ביקש לעצמו שום מעמד או כבוד ולא התעקש על אצטלא דרבנן.

יחד עם הענוה ו'הרכות התמידית הבלתי-מוגבלת' "הייתה מתגלית שלהבת הקודש שלריתחא דאורייתא" כדברי הגמרא [תענית ד.]: "האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה", ומבאר שם רש"י: "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים לליבו יותר משאר בני אדם", כלומר התורה בונה בתלמיד חכם רגישות מוסרית מיוחדת. לכן, כשהוא רואה דבר שיש בו חילול השם, כואב לו מאוד וקפדנותו מתעוררת. כל זה אינו קורה  למרות הענוה שלו אלא בגללהענוה שלו. הדבר היחיד שמרתיח אותו הוא הריתחא דאורייתא – הנאמנות שלו לאמת, לתורה ולרצון ד'.

"שלהבת הקודש שלריתחא דאורייתא" היתה מתגלה "על ארבעה דברים אלה" – בארבעה דברים הרב זצ"ל לא נשא פנים לאיש אלא נאבק עליהם בכל כוחו.

הדבר הראשון: "על חלול השם של הפקרות והתפרצות עבריינית" כלומר במקום שהיה חילול השם, בעיקר בפרהסיא, כגון חילול שבת, אכילת מאכלות אסורות, חוסר צניעות וכדומה. לדוגמא, ישנה אגרת [אגרות ד' החדשות אג' שלה נדפסה גם במאמרי הראי"ה עמ' 341] בה הרב מדבר על התרבות הבליינית המצויה ברחובות בחריפות נוראה ובכאב עצום. וכך הוא כותב: "האם באמת אין לנו עסק אחר וצביון אחר בארץ ישראל כי אם להכניס לתוכם את הפסולת של כל המנהגים הגרועים אשר לעמים?!… כלום חסר לנו בימים הללו כי אם שטיפה אחרי ריקודים ומחולות מכל המינים, אבדת כסף וזמן, התמדה בבתי הראי-נוע ותעלוליהם ועוד כאלה?!" הוא ממשיך וכותב: "האם נשינו צריכות דווקא ללכת אחרי האופנה היותר פרוצה והכל כדי לחקות את הנימוסים של אירופה הגוססת?!". דווקא לאגרת החריפה הזו נותן הרב את הכותרת 'פצעי אוהב', רצונו לומר: אני פצוע כל כך דווקא בגלל שאני כה אוהב אתכם. בסיום האגרת הוא כותב: "סלחו על בטויי הקשים היוצאים מקרב לבב המלא לכם אהבה וכבוד אין קץ". הדברים הללו כאבו לרב עד עמקי נשמתו ולכן הוא דיבר עליהם בזעזוע גדול.

הדבר השני: "על ביזוי תלמידי חכמים וחלול כבוד התורה". כלומר, אם חס וחלילה ביזו תלמיד חכם, הרב זצ"ל לא נח ולא שקט עד שדאג שתהיה על כך מחאה חריפה ושהביזוי לא יימשך חלילה.

דבר שלישי: "על מזימת פרודים והתחלקויות ופגימות בקדושת אחדות כלל ישראל". את הנקודה הזו צריך להבין. הרב לא חשש ממאבקים אידיאולוגיים, אך הוא לא הסכים בשום פנים ואופן עם הגישה שמנסה להוציא חלקים מכלל ישראל החוצה. הוא לחם בתפיסה הסקטוריאלית בה כל סקטור אומר על חברו: 'אם הם לא חושבים כמונו אין לנו עסק איתם', את זה הוא לא קיבל בשום פנים ואופן. יש לנו עסק עם כולם ואנחנו דואגים לכולם. כולם אחינו בני ישראל וכולם בונים יחד את האומה הישראלית. 

עם זאת, הרב לא התכוון שצריך רק להיות נחמד לכולם כדי שלא יהיו פירודים. ההיפך הוא הנכון, הוא סבר שהעמידה על האמת והמאבק עליה הם אלה המונעים פירודים והם השומרים על אחדות העם. כך נשמר הלשד הפנימי של האומה ונשמרת קדושת ישראל שהיא התיומת המחברת את חלקי האומה יחד. ומכל מקום, אל מול ניסיונות שונים לפצל את האומה ולהפריד אותה לקהילות נלחם הרב בכל תוקף.

הדבר האחרון, שהוא קשור מאוד לנושא שלנו: "על מאיסה בארץ חמדה בקנטור והלעזה עליה או על פעולת ישובה" – אפילו אם המאיסה מתבטאת רק בקנטור והלעזה, או "בהפרעה למהלך עבודת קָדשה" – ניסיונות להפריע באופן מעשי להתיישבות בארץ ישראל, "ובמִעוט אמונה בהשגחה הא-להית והכרת מעשה ד' הגדול המתגלה בה" – לא רק הפרעה מעשית להתיישבות, אלא גם חוסר הכרה בקידושהשם העצום המופיע בתהליך 'שיבת ציון' וחזרת עם ישראל לארצו. הרב נאבק נגד הדברים הללו בנחישות גדולה.

וכאן חוזר הרב צבי יהודה לחשבון של הענוה והגבורה: "בחיים התדיריים" של הרב, "שכולם היו תורה, הלא היה ממש שפֵל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד" הרב  לא החזיק מעצמו מאומה! "אבל בהגיע עת עניינים כלליים, שלשמירה מֵחִילול השם" בארבעת הנושאים הללו: "בהפקרות עבריינית פומבית" נגד קדושת ישראל, למשל בענייני משפחה או חילול שבת; או "של הרמת קרן התורה וכבודה" לעומת ביזוי תלמידי חכמים; "של הגנה על מצב הישוב בארץ וחזוקו", ו"של הגנה על עמדת כלל האומה בארץ וקדושת ירושתו, של קידוש שם ד' הגדול על מהלך תחייתו ועבודתה המדינית, של הצלת נפשות בישראל ושמירת קיום הישוב מתוכה – אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה רבת העצה ואדירת התוצאות" – כלומר הרב טיכס עצה בעניינים אלו, הוא התאמץ מאוד בשבילם והשקיע זמן ואנרגיה רבים במציאת הדרך הנכונה להיאבק על קודשי ישראל. כיוון שהרב כל כך מסר על זה את הנפש, לכן היו למאבקיו גם תוצאות אדירות, "כלפי קרובים וכלפי רחוקים, כלפי קטנים וכלפי גדולים, בבית ישראל פנימה ובאומות העולם מסביב" – כלומר, הפעילות של הרב הכתה גלים והשפיעה במעגלים קרובים ורחוקים, 

"ודבריו, של ירא השמים הגדול, שתמיד דרש 'והקדים את מורא שמים לעומת מורא בשר ודם', היו מוכרחים להיות נשמעים" – 'מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים' – "ולהשיג את מטרתם". בגלל שהרב היה כל כך נאמן לאמת בלי שום חשבונות פרטיים, לכן לא היה ניתן להתעלם מדבריו, ומכוח זה הייתה לו גם הצלחה וסייעתא דשמיא.

ברוך ד' אנו שבים ובונים את היישוב, מתפשטים ומטפסים חזרה למעלה. בעזרת ד' הרכס כולו עוד יהיה מיושב, כולל המקום שעזבנו. ומהרה יתקיים בנו "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" [ירמיהו לא ג], ואור חדש יאיר על ציון ועל מקראֶהָ ועל כל מרחבי ארצנו, במהרה בימינו.

הפוסט כי רצו עבדיך את אבניה הופיע לראשונה ב-מגרון.